קידושין | דף מה | 'לא חציף איניש לשוויי אבוה שליח'

הפרק השני שבו אנו עוסקים בימים אלה דן בהרחבה בענייני שליחות. והנה, בסוגייתינו בדף מ"ה ע"ב מתחדשת הלכה בהלכות שליחות, הנוגעת דווקא למצות כיבוד אב ואם. הגמרא קובעת, שאף שמבחינה הלכתית יכול אדם למנות את אביו לשליח שיקדש עבורו את האישה, הרי שהדבר אינו ראוי, ואף יש בו חוצפה. עם זאת, כאשר אדם מגלה דעתו לאביו שהוא מעוניין להינשא לפלונית, והאב מיוזמתו מקדשה לו – הדבר מותר.

בשולחן ערוך בהלכות כיבוד אב ואם אין התייחסות לשאלה זו. עם זאת, הפוסקים אכן הבינו שכך ההלכה, ואדם אינו רשאי לבקש מאביו שיבצע עבורו שליחות. בשו"ת תורה לשמה (רס"ח; מחבר הספק הוא "יחזקאל כחלי", אך אין זה אלא "שם עט" שבחר לעצמו רבי יוסף חיים מבגדד, בעל בן איש, שהחליט לפרסם ספר זה שלא בשמו הפרטי) הדגיש, שמסוגייתינו עולה שאף בשליחות לדבר מצוה, כמו קידושין, חוצפה היא שהבן יבקש את עזרת אביו.

אלא, שכידוע לכולנו הורים רבים מסייעים לילדיהם, ואף מבצעים עבורם פעולות שונות. פעמים רבות, ההורים בעלי הניסיון יוכלו לבצע עבור הילדים פעולות פשוטות, ולחסוך מהם הרבה טירחה ומאמץ. האם הדבר מותר?

הלכה פסוקה היא (לעיל בדף ל"ב), שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול. על כן, ברור שמבחינה הלכתית צרופה רשאי האב למחול על כבודו, ואז יוכל הבן לבקש ממנו כל סייע שיזדקק לו, ואף יוכל למנותו כשליח. עם זאת, אף שהאב רשאי למחול על כבודו, הרי שהבן לעולם חייב בכבוד אביו. כך כתב בשו"ת הרדב"ז (א' תקכ"ד):

"שאלת ממני אודיעך דעתי בהא דקיימא לן האב שמחל על כבודו כבודו מחול אם נפטר הבן ממצות כבד את אביך ואת אמך לגמרי ואם מכבד אותו הוי כמכבד אינש דעלמא או לא.

תשובה נפטר הבן מן העונש אם לא כבד אבל אכתי מצוה איכא".

כלומר, הפטור כאשר האב מחל על כבודו הוא מצד העונש, אך ברור שהמחוייבות של הבן כלפי אביו שרירה ועומדת כל הזמן.

דבריו של הרדב"ז מתקשרים ליסוד עקרוני יותר במצות כיבוד אב ואם, והוא שמדובר על מצוה המסורה ללב. בגמרא לעיל בדף ל"א למדנו על כך, שיש המאכיל אביו מאכלים משובחים, אך כלל אינו מקיים כיבוד אב ואם; ויש המטיל על אביו מלאכה, ומביאו לחיי העולם הבא. נמצאנו למדים, שאחר כוונת הלב הם הדברים, והיחס של הבן להוריו הוא הקובע. על כן, כאמור, טוען הרדב"ז שאף אם מבחינה פורמאלית האב רשאי למחול על כבודו, הרי שבכל הנוגע לתחום המסור ללב, הבן מחוייב להוריו תמיד!

נראה, שזהו גם היסוד העקרוני בסוגייתינו. הגמרא אינה קובעת שאם הבן ממנה את אביו כשליח יש בכך פגיעה במצות כיבוד או מורה. הגמרא רק מעירה, שעשויה להיות בכך חוצפה. על כן, נראה שאף בזה אחר כוונת הלב הם הדברים: אם האב אכן מעוניין לסייע לבן, וזהו כבודו ושמחתו, אין בעיה שהבן יבקש ממנו לבצע את השליחות; אך אם התחושה של הבן היא שניתן לנצל את רצונו הטוב של האב בלא הכרת טובה ובלא כיבוד שבלב, אין זו אלא חוצפה.

והיות שהדברים מסורים ללב, אבקש לסיים בהערה על תלמיד חכם ידוע, שלאחרונה שמעתיו בשיעור ובו קבע שהיות ואסור לבן לבקש מאביו שליחות, הרי שאם ילד רעב או צמא עליו לומר "אני רעב" או "אני צמא", אך לא יבקש מאבא או אמא שיגישו לו מאכל ומשקה. לעניות דעתי, איפכא מסתברא: כאשר הילד אומר "אני רעב", הוא מצפה שהכל יעשה עבורו מאליו. אם מבקשים לחנכו להכרת הטוב, עדיף ללמדו כיצד מבקשים מאבא או מאמא בנימוס ובכבוד. בקשה מנומסת שכזאת, אין בה ה"חוצפה" שבמינוי אביו כשליח, ולעניות דעתי היא משמעותית ונכונה יותר מאשר רמיזה בלשון "אני רעב" או "אני צמא".