דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף נא | קידושין שאינם מסורים לביאה

נחלקו אביי ורבא בסוגייתינו בדין קידושין שאינם מסורים לביאה. רבא, הסבור שקידושין כאלה אינם קידושין, מסביר:

"כי יקח איש אשה ובעלה - קידושין המסורין לביאה הוו קידושין, קידושין שאין מסורין לביאה לא הוו קידושין".

בהבנת דרשה זו נחלקו רש"י ושאר הראשונים. רש"י פירש את הדברים כפשוטם: כאשר אין אפשרות מכוח קידושין אלה שהחתן יבוא על כלתו, הקידושין אינם חלים. התוספות, ובעקבותיהם שאר הראשונים, התקשו בהבנה זו, בטענה שלהלכה אנו פוסקים שקידושין תופסים בחייבי לאוין. נמצא איפוא, שאף כאשר מבחינה הלכתית אסור יהיה לחתן לבוא על כלתו, הקידושין חלו.

האחרונים מוסיפים על קושיית התוספות, ומקשים מן הסוגיה ביבמות (דף ע"ט) שם נאמר שבמצבים מסויימים הסריס יכול לקדש. במצב כזה, לא זו בלבד שהביאה שלאחר הקידושין אסורה מבחינה הלכתית, אלא היא אינה מתאפשרת כלל מבחינה מציאותית, שכן סריס איננו בר-ביאה. אם קידושיו חלו, משמע שאף קידושין שאינן מסורין לביאה לא מבחינה הלכתית ולא מבחינה מציאותית – אכן חלים. 

מכוח קושייתם, מציעים התוספות פירוש אחר:

"לכך נראה לפרש קידושין שאין מסורין לביאה, כלומר שאיסור הביאה על ידי קידושין, והיינו היכא דקידש אחת משתי אחיות בסתם שמקודם הקידושין היתה כל אחת מהן מותרת, ועכשיו על ידי הקידושין נאסרו שתיהן. אבל חייבי לאוין – איסור הביאה לא באה על ידי הקידושין, שהרי מקודם לכן נאסרו בביאה כמו אחר הקידושין".

כלומר, קידושין שאינם מסורים לביאה הם קידושין שיוצרים איסור ביאה שלא היה קיים קודם לכן. קידושין כאלה הם מעין "תרתי דסתרי" – מטרת הקידושין בדרך כלל היא לקשור ולחבר, ואילו קידושין אלה, מכוח הספק שבהם, יוצרים בפועל איסור ביאה.

ויש לבאר עוד, שלכאורה כל קידושין אינם מסורים לביאה, שכן הארוסה אסורה לבעלה – לרוב הדעות (ראה רמב"ם אישות, י' א') מדברי סופרים, ולחלק מן הראשונים (ראה שיטה מקובצת, כתובות דף ז') מדאורייתא. אלא, שלמרות איסור זה, בסופו של דבר הקידושין מהווים תשתית לאותה ביאה המתירה את הארוסה לבעלה, דהיינו ביאת החופה. כלומר, לקידושין ישנה מטרה יצירתית ובונה, המהווה יסוד להשלמת הנישואין מכוח החופה. דווקא משום כך, מסבירים התוספות, קידושין הפועלים בכיוון ההפוך, ובמקום לאפשר בסופו של התהליך את הביאה הם מונעים אותה, לא ראויים להיות קידושין.

דיון זה, שכל הראשונים עסקו בו, נוגע כאמור לביאור שיטת רבא. עם זאת, ההלכה בסוגיה זו נפסקה כדעת אביי, שהלכה כמותו בסוגיות יע"ל קג"ם – וסוגייתינו היא האות "ק" שבסימן זה: קידושין שאינם מסורים לביאה. עלה בדעתי, שאריכות הדברים בדיון בשיטת רבא נובע מכך, שאמנם בנידון שלפנינו כאשר קידש אחת משתי אחיות, ההלכה אכן נפסקה כדעת אביי, וזאת משום שהסיבה שהקידושין אינם מסורים לביאה היא סיבה צדדית – מדובר על ספק מי היא אשתו ומי אחות אשתו. אך כאשר ברמה מהותית יותר הקידושין אינם מסורים לביאה, ואף חותרים כנגדה, אולי גם אביי יודה לרבא.

ושמחתי למצוא הבנה כעין זו בתשובה של אחד מפוסקי דורנו – הגר"מ שטרנבוך (שו"ת תשובות והנהגות, ד' רצ"א) שכאשר נדרש לסוגיית קידושי שחוק, כתב בתוך דבריו:

"והאמת היא שאלולא דעת הפוסקים שהחמירו, נראה דכל קידושין דמהני היינו דוקא כשכוונתו לנישואין אחר כך , לחיי אישות כאיש ואשתו, ואם האומדנא שלא נתכוונו לחיות כבעל ואשתו, אין זה קידושין כלל, שעיקרה הוא התחייבות לנישואין ... ואף שקידושין שאין מסורין לביאה קיימא לן דהוה קידושין, התם מיירי דרוצה בחיי אישות רק אינו יודע עם מי, אבל אם מעיקרא הכוונה מוכח מתוכו שאינו מתכוין לקנותה אלא הכל כשחוק, אזי חסר בעצם מהות קידושין שעיקרו ללוקחה לו לאשה".

ויש להסביר, שהמקדש מי שאסורה עליו בלאו – מתכוון לממש את הנישואין, למרות האיסור. אך מי שמקדש בשחוק, מעיקרא כלל לא מכיר בקיומם של הקידושין, ומבחינה זו הם אינם מסורים לביאה. יש מקום רב להשיב על טענה זו, אך היא מבהירה ומחדדת את הדיון בעניין קידושין שאין מסורין לביאה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)