דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף נב | המקדש בפירות שביעית

בימים אלה משלימים המחזיקים יין של אוצר בית דין את ביעור השביעית. אנו עדיין באווירת השמיטה אשר התקיימה בשנה שעברה, ועל כן נעסוק בהלכה שבסוגייתינו בדבר קידושין בפירות שביעית.

הדיון בגמרא מסתכם במשפט אחד קצר, ובו קובע רב שהמקדש בפירות שביעית – מקודשת. כך נפסק להלכה גם ברמב"ם (אישות, ה' ג').

רש"י על אתר ביקש להסביר מה היתה ההוה-אמינא, ומדוע היינו חושבים שלא ניתן לקדש אישה בפירות שביעית. רש"י משיב שתי תשובות:

"המקדש בפירות שביעית מקודשת - ולא אמרינן לאו ממונו דזוכה בהן נינהו ...

אי נמי דלא תימא "לאכלה" אמר רחמנא, ולא לדבר אחר".

תשובתו הראשונה של רש"י היא, שייתכן שאין בעלות גמורה על פירות שביעית. הפני יהושע כאן ביאר זאת כך:

"דסלקא דעתך אמינא, דלא מיקרי ממונא כיון דאיקרי קדש".

כלומר, מפירות שביעית הופקע דין ממון – בהיותם קודש. יש להסביר את הדברים, לאור ההלכה הנוהגת בימים אלה של ביעור פירות שביעית.

שנת שמיטה היא הפקר לכל. בפשטות, הזוכה מן ההפקר הופך בעלים לכל דבר ועניין, וברור שהוא יכול לקדש בזכייתו את האישה. עם זאת, חובת ביעור פירות שביעית מלמדת שאף לאחר שזכו בהם, ישנו מימד מסויים של הגבלת הבעלות. אנו פוסקים להלכה שעיקר הביעור הוא בהפקר, ולא בשריפה. כלומר, הבעלות על פירות שביעית הינה בעלות לזמן מוגבל, ובתום הזמן – חובה לשוב ולהפקיר את הפירות. מכאן, שבהחלט היתה סברה לומר שהזכייה בפירות שביעית אינה זכייה גמורה, אלא זכייה מוגבלת, ואין אפשרות לקדש בהם את האישה. רש"י מסביר איפוא שהחידוש בסוגייתינו הוא שבזמן שאדם זכה בפירות, הרי זכייתו היא זכייה גמורה, וניתן לקדש את האישה בפירות שנקנו באמצעותה.

פירושו השני של רש"י קשור להלכה כללית יותר הקיימת בפירות שביעית – פירות שביעית ניתנו לאכילה  ולא לשימושים אחרים. כך למדנו במשנה במסכת שביעית (פרק ח'):

"שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה. לאכול – דבר שדרכו לאכול, ולסוך – דבר שדרכו לסוך ...

אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית ... אין מביאין קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות מדמי שביעית".

בסיגנון שונה מעט כתב הריטב"א בחידושיו בסוגייתינו, שקידושין הם כעין סחורה, והרי להלכה פירות שביעית ניתנו לאכלה ולא לסחורה. אלא, שאם אמנם פירות שביעית ניתנו לאכילה בלבד, ולא לסחורה או לא לשימושים אחרים, מדוע להלכה ניתן לקדש בהם את האישה?! אכן, בירושלמי על משנה זו נאמר להדיא:

"א"ר יוסי זאת אומרת שאסור ליקח אשה מדמי שביעית, דלכן מה בין הקונה אשה מה בין הקונה שפחה".

כדרך שאין קונים עבד ושפחה בפירות שביעית, כך אין מקדשים בהם את האישה. רוב המפרשים הבינו, שאמנם ישנה בעניין זה מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, והלכה כבבלי שמקדשים אישה בדמי שביעית. המשנה למלך (אישות, ה' ג') טוען, שאף לדעת הבבלי, לכתחילה אין לקדש אישה בפירות שביעית, ורק בדיעבד נפסקה ההלכה בסוגייתינו שאם קידשה מקודשת.

עם זאת, לגופו של עניין עדיין יש לשאול: מהי סברת הבבלי? מדוע למסקנה אין בעיה בקידושי אישה בפירות שביעית? על כך משיבים התוספות במסכת עבודה זרה (דף ס"ב), ושם כתבו:

"ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכלה הוא, מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא ... וטעמא דמשום פריה ורביה אקילו ביה רבנן".

אם כן, נתינת פירות כקידושין אינם  ניתנים כחלק מדין 'לאכלה', ואולם חכמים היקלו בדבר מכוח מצות הקידושין. לפי זה נמצא חידוש גדול, שכאשר השביעית נוהגת מן התורה, אכן לא ניתן לקדש את האישה בפירותיה.

עסקנו בספיחי שביעית, ונסיים בעוד הערה אחת מספיחי חג הפסח שעבר עלינו לטובה. בירושלמי (במסכת שבת ובמסכת פסחים) הסתפקו האם יוצאים ידי חובת ארבע כוסות ביין של שביעית. והאריכו המפרשים לדון מה היתה ההוה-אמינא שאין יוצאים ידי חובה, ואף בזה מצאנו באופן עקרוני את אותן שתי גישות שברש"י בסוגייתינו: יש שהסבירו שבארבע כוסות יש דין "לכם משלכם", ושביעית איננה משלכם; ויש שהסבירו שהמקיים מצוה המוטלת עליו בפירות שביעית נמצא שמשתמש בהם לפרעון חוב, ואין זה "לאכלה". בדיוק כמו בסוגייתינו, גם בירושלמי שתי האפשרויות אינן אלא בגדר הוה-אמינא, ולהלכה בוודאי ניתן לצאת ידי חובת ארבע כוסות ביין שביעית, וכדרך שלמסקנת הבבלי ולהלכה ניתן לקדש את האישה בפירות שביעית. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)