קידושין דף נד – מעשר שני שלא הורם

  • הרב אברהם סתיו

למדנו בעיון הקודם על מחלוקת התנאים בעניין מעמדו של מעשר שני: לדעת רבי יהודה הוא "ממון הדיוט", ואילו לדעת רבי מאיר הוא "ממון גבוה". הגמרא (נד ע"ב) מנסה להוכיח ממשנה במסכת מעשר שני כדעת רבי יהודה:

והתנן: הפודה מעשר שני שלו - מוסיף עליו חמישיתו, בין משלו בין שניתן לו במתנה; מני? אילימא ר"מ היא, מי מצי יהיב ליה במתנה? והאמר: מעשר - ממון גבוה הוא! אלא לאו ר' יהודה!

המשנה מתארת מצב שבו אדם קיבל מעשר שני במתנה, והגמרא מוכיחה מכך שהמשנה סבורה כדעת רבי יהודה, שהרי לדעת רבי מאיר המעשר הינו ממון גבוה ואין כלל אפשרות לתת אותו במתנה לאדם אחר. הגמרא ממשיכה ומציעה דרך לדחות את ההוכחה:

לא, לעולם ר"מ, והכא במאי עסקינן - כגון דיהיב ניהליה בטיבליה, וקסבר: מתנות שלא הורמו, כמי שלא הורמו דמיין.

הגמרא מעמידה את המשנה במצב שבו אדם קיבל את המעשר כשהיה עדיין בטבלו, כאשר המתנות עדיין לא הורמו, וכך אין סתירה לדעת רבי מאיר. הגמרא מדגישה כי תירוץ זה אפשרי רק לפי השיטה ש"מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו דמיין", דהיינו שכאשר התבואה עדיין בטבלה אין המתנות הפוטנציאליות שבה נחשבות כמתנות. שהרי לו היה דינן "כמי שהורמו" שוב לא היה אפשר לתת את המעשר במתנה לדעת רבי מאיר.

מבנה זה של הדברים מתערער כאשר אנו פונים לעיין בפסקי הרמב"ם. הרמב"ם (מעשר שני ג, יז) פסק באופן עקרוני כדעת רבי מאיר, שמעשר שני ממון גבוה ומשום כך אי אפשר לתת אותו במתנה, וכן סייג זאת למתנות שהורמו בלבד:

מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא, לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל.

ברמב"ם מפורש, כדברי סוגייתנו, שאם נתן לו את הטבל המתנה חלה. אך בעוד שסוגייתנו הסבירה עמדה זו בכך ש"מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו", הרי שהרמב"ם פסק (מעשה ו, כא) "שהמתנות הראויות ליתרם כמי שהורמו הן"!

מפרשי הרמב"ם עמדו על קושי זה, ועמלו ליישב את דבריו עם סוגיית הגמרא. אך אנו ננסה לנגוע בקצרה בהבנת עמדת הרמב"ם כשלעצמה: כיצד ייתכן שהמתנות הן כמי שהורמו, ולמרות זאת אפשר לתת אותן במתנה?

ייתכן ששאלה זו קשורה לדברינו בעיון הקודם, שם הראינו כי את הגדרת המעשר כממון גבוה אפשר להבין בשתי דרכים שונות. אפשרות אחת היא שהמעשר שייך מבחינה ממונית לקב"ה. לפי אפשרות זו, מסתבר לומר כדברי הגמרא שאם המתנות הן "כמי שהורמו" אי אפשר לתת אותן במתנה, שהרי משמעות דין "כמי שהורמו" היא שמעמדן הממוני של המתנות הוא כאילו כבר הופרשו מן התבואה.

אמנם, כפי שהראינו באותו העיון, אפשר להבין שמבחינה ממונית שייך המעשר לבעלים, ורק אופני השימוש בו הוגבלו כאילו היה שייך לגבוה. לפי הבנה זו נראה כי גם אם המתנות הן "כמי שהורמו" מבחינה ממונית, לא יחול עליהן דין "ממון גבוה" שמתאר רק את אופן השימוש הראוי במעשר לאחר הפרשתו.