קידושין דף נו – קידש בדמיהן

  • הרב ירון בן צבי

במשנה בסוגייתנו מוזכרים מספר דברים שאי אפשר לקדש בהם אשה משום שאין להם שווי ממוני. משום שהתורה אסרה אותם בהנאה; החריג שנאמר במשנה לגבי הדברים האמורים הוא שאם המקדש מכר אחד מאלה וקידש בדמים שקיבל בתמורה להם, האשה מקודשת.

הרמב"ם (פירוש המשנה פרק ב משנה ט) כתב שעל אף שאסור למכור דברים אלו, אם עשה כן הדמים שקיבל לא אסורים בהנאה כלל. דבריו אלו לא עולים בקנה אחד עם דבריו של רש"י במסכת עבודה זרה (דף נד ע"ב) אשר כתב שרק לעניין קידושין חכמים לא החמירו לאסור הדמים. הסיבה לכך היא כפי שכתבו בעלי התוספות:

"ויש ליתן טעם ולחק שאין האשה דומה כל כך לחליפי הדמים, אי נמי משום פריה ורביה לא גזרו רבנן" (שם, ד"ה מכרן וקדש בדמיהן מקודשת)".

הסבר נוסף כתבו בעלי התוספות (דף ד ע"ב ד"ה מותר מיד מפני שהן מחליפים):

"אי נמי לא אסרו אלא כגון פירות וכלים שהוא דבר הניכר".

נראה לומר שכל האמור במשנה שהאשה מקודשת הוא כאשר הדבר כבר נעשה, אולם לכתחילה אין לעשות כן משום שאסור לקדש בחילופי הנאה כפי שאנו למדים במסכת נדרים (דף מז ע"ב) שחליפי איסורי הנאה אסורים לו עצמו משום גזרה שהרציונל שלה הוא שנמצא אותו אדם נהנה באופן עקיף מהאיסור.

למעשה הסיבה שהאשה מקודשת, אם נתן לה המקדש מהדמים המדוברים בשווה פרוטה, היא שסוף כל סוף קיבלה היא מידו שוה פרוטה ולמעשה רק לו עצמו אסור להינות ולא לאחרים. אפשר כמובן להוסיף את מה שכתב רש"י לעניין מצוות פריה ורביה ושלא אסרו חכמים אלא בדבר היכר כמו כלים.