קידושין דף נח - תפיסת דמים בעבודה זרה ובשביעית

המשנה בדף נ"ו קובעת, שלא ניתן לקדש באיסורי הנאה, אך במידה ואדם מכר אותם וקידש בדמיהם – האישה מקודשת. כלומר, איסור ההנאה חל על החפץ, אך לא על דמיו. הגמרא בדף נ"ח ע"א מעירה, שחריגים בהקשר זה הם איסורי עבודה זרה ושביעית, בהם הקדושה נתפסת אף בדמים. הגמרא מציינת, ששביעית ועבודה זרה הם שני כתובים הבאים כאחד, ועל כן לא ניתן ללמוד מהם על שאר איסורים שבתורה.

התוספות בסוגייתנו (ובעקבותיהם הרמב"ן ותלמידיו) מתלבטים האם אמנם מדובר על שני כתובים "הבאים כאחד". הרי קיים הבדל בין תפיסת דמים בעבודה זרה ובין תפיסת דמים בשביעית - ביחס לשביעית מפורש בסוגיה, שהדמים הראשונים בלבד נתפסים בקדושה, ומהם ואילך הקדושה הולכת ומתחללת והדמים יוצאים לחולין, וכך קורה, שלאחר שורת חליפין ארוכה, הפרי הראשון עודנו בקדושתו, ורק החוליה האחרונה בשרשרת ההחלפה נתפסת בקדושתו ואילו כל החוליות שבינתיים – אינן קדושות. בעבודה זרה, לעומת זאת, הדין חמור יותר. האיסור נתפס לאורך השרשרת כולה, והדמים כולם נאסרים.

מאידך גיסא, עצם ההלכה של איסור ב'שרשרת' ביחס לעבודה זרה שנוי במחלוקת בגמרא במסכת עבודה זרה (דף נ"ד). להלכה, הרמב"ם פסק שעבודה זרה תופסת דמיה לעולם, ואפילו בשרשרת ארוכה של חליפין. לעומתו, יש מן הראשונים שפסקו שחליפי עבודה זרה אסורים, אך חליפי חליפיה מותרים. מבחינה זו, שביעית חמורה מעבודה זרה, שכן לגבי שביעית מוסכם על הכל שהקדושה הולכת ונמשכת.

למסקנת התוספות, למרות ההבדלים ההלכתיים סוף סוף מדובר על שני כתובים הבאים כאחד. עם זאת, ההבדלים הנ"ל משקפים הלכות בעלות אופי שונה בתכלית. תפיסת דמים בעבודה זרה (שאף שנלמדת מן הפסוק, כתב הבית יוסף ביורה דעה קמ"ה שאיסורה מדרבנן בלבד, ואפשר שכוונתו ביחס לחליפי חליפין בלבד, וצ"ב) נלמדת מן הפסוק "והיית חרם כמוהו" (דברים ז, כו), שראשיתו באיסור "ולא תביא תועבה אל ביתך". איסור זה משקף את החובה העקרונית להתרחק מן העבודה הזרה עד כמה שניתן. על רקע זה יש לבאר את אותה המחלוקת בסוגיה בעבודה זרה: יש הסבור שחליפי חליפין מותרים, שכן נוצר מרחק מן העבודה הזרה, ושוב אין כאן "לא ידבק בידך" (דברים יג, יח); ויש המחמיר מאחר שכאשר חידשה תורה תפיסת דמים, כוונתה לומר שמדובר על איסור חמור, שכל שבא בתחומו אפילו באופן עקיף, נתפס באיסורו. בין כך ובין כך, המדובר על איסור חמור שחומרתו היא הגורמת תפיסת דמים.

ביחס לשביעית, תפיסת הדמים נובעת מן הקדושה. מפורש בסוגייתינו, שכדרך שניתן להעתיק קדושה מהקדש, כך ניתן להעתיק את קדושתה של השביעית. אמנם, שונה השביעית מהקדש רגיל בכך שהפרי הראשון אינו יוצא מקדושתו לעולם, שכן קדושה זו הינה קדושה שקבעה תורה, ולא קדושה שיצר האדם בדיבורו, שאותה ניתן גם לחלל. עם זאת, ביסודו של דבר הרי זה הקדש של ממש, שהולך ומועתק מדמים אל דמים ומחפץ אל חפץ. לפיכך, השרשרת אינה נעצרת לעולם, משום שבכוח הקדושה להתקדם. עם זאת, למעט הפרי הראשון, שכאמור קדושתו עצמית ועל כן לא ניתן להפקיעה, שאר הקדושות במעלה הדרך פוקעות מאליהן כאשר מחללים אותם, כמו כל הקדש אחר.

נמצא איפוא, שלפנינו אמנם שני כתובים הבאים כאחד, אך אופיים שונה: בעבודה זרה האיסור הוא ההולך ותופס את הדמים, בעוד שבשביעית תפיסת הדמים היא תוצאה של הקדושה.