קידושין ה - פדיון הקדש בשטר

  • הרב אביהוד שורץ

קידושין ה: פדיון הקדש בשטר

הגמרא בדף ה ע"א מחפשת את המקור בתורה לכך שאישה מתקדשת בשטר. במהלך הדיון, משווה הגמרא בין כוחו הקנייני של שטר לבין כוחו הקנייני של כסף, ומנסה לקבוע איזה מהם חזק יותר. הגמרא מביאה ראיה לכך שכסף הוא גורם קנייני חזק יותר מכך שניתן לפדות בו הקדש. הגמרא מניחה, שאין אפשרות לפדות הקדש באמצעות שטר.

מהו שטר הפדיון שהגמרא קובעת שהוא אינו מועיל? הרשב"א מפרש: "כתב בשטר 'הקדש זה פדוי'... דומיא דשטר קדושין, שכותב לה 'הרי את מקודשת לי'". כלומר, לדעת הרשב"א הגמרא מדברת על שטר שאמור להחיל את הפדיון. כמובן, פדיון זה שונה לחלוטין מדרך הפדיון הרגילה, שמתבצעת בתשלום של כסף עבור החפץ הנפדה.

לעומת הרשב"א, הציע רש"י הבנה אחרת בדברי הגמרא: "כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש". לדעתו, הפדיון מתבצע באמצעות צ'ק: הפודה רושם בשטר את הסכום שהוא מתחייב לשלם להקדש, והחפץ יוצא לחולין תמורת אותו סכום.

למעשה, דרך הפדיון שמתאר רש"י זהה לדרך פדיון ההקדש רגילה, באמצעות כסף, אלא שהפודה משלם את הכסף באמצעות צ'ק ולא במטבעות. אולם הגמרא עוסקת בפדיון באמצעות שטר של ממש, וכפי שכותב הרשב"א - "דומיא דשטר קידושין". מדוע, אם כן, פירש רש"י כפי שפירש?

שמעתי ממורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א (בשם הגרי"ד סולוביצ'יק, שמסר זאת בשם אביו הגר"מ סולובייצ'יק), שפירושו של רש"י נובע מקושי מעניין. בדרך כלל, שטר (לדוגמא, שטר קניין) נכתב על ידי המוכר, המקבל כסף ומוכן להעניק תמורתו דבר מה. בסוגייתנו הפודה לא מעוניין למכור חפץ, אלא לקנות אותו, ולכן הוא לא יכול לכתוב את השטר. אם כן, יש לומר שכותב השטר הוא ה"גזבר" הממונה על ההקדש. אך האם לאותו גזבר אכן יש בעלות על ההקדש? בירושלמי במסכת תרומות (פ"א ה"א) נחלקו האמוראים האם גזבר יכול להפריש תרומות ומעשרות מפירות של הקדש. דעה אחת קובעת: "גזבר כמאן דאינון בעלין" - כלומר שיש לו בעלות על ההקדש, וממילא הוא מוסמך להפריש ממנו תרומות ומעשרות. אך דעה אחרת שם קובעת: "הוא הגזבר הוא אחר", כלומר שהגזבר מוגדר כ"אחר" ולא כבעלים, ולכן אין בסמכותו להפריש מההקדש תרומות ומעשרות. אם נקבל את הדעה השנייה, הרי שלגזבר אין בעלות על ההקדש, וממילא גם הוא לא יכול לכתוב את שטר הפדיון.

ובכן, הפודה אינו יכול לכתוב שטר פדיון משום שהוא לוקח ולא מוכר, ואילו הגזבר אינו יכול לכתוב שטר פדיון משום שאיננו בעלים על ההקדש. ממילא, נאלץ רש"י לפרש שהשטר שעליו מדברת סוגייתנו איננו שטר רגיל, אלא שטר תשלום עבור החפץ שנקנה מן ההקדש.

נחזור ונדגיש שמחלוקת זו בין רש"י והרשב"א הינה מחלוקת תאורטית בלבד, משום שבפועל קובעת הגמרא שלא ניתן לפדות הקדש בשטר.