דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף ח | נתינה על גבי סלע

הגמרא בסוגייתנו דנה במספר תרחישים ייחודיים של נתינת מעות הקידושין. בין השאר נאמר שם:

"'התקדשי לי במנה', 'תנם על גבי סלע!' – אינה מקודשת. ואם היה סלע שלה – מקודשת".

כלומר, אם האישה אמרה למקדש לשים את הכסף על גבי סלע, והוא עשה כן, חלות הקידושין מותנית בכך שהסלע שייך לאישה.

הראשונים נחלקו בהבנת טעמו של דין זה. רש"י הסביר כי האישה זוכה במעות בקניין חצר, והיא יכולה לזכות באופן זה רק אם הסלע הוא אכן חצרהּ. אולם בעלי התוספות חלקו על פירושו, ולדעתם שאלת הבעלות על הסלע אינה גורם משמעותי בפני עצמו כי אם דרך למדוד את רצינות כוונותיה של האישה: אם היא אומרת למקדש להניח את הכסף על סלע השייך לה – מן הסתם כוונתה אכן להתקדש לו, אך אם היא מצַווה עליו להניח את הכסף על סלע שכלל אינו שלה – מסתבר שכוונתה לבטל את דבריו ולדחות את הצעת הקידושין. כראיה לכך שהסלע אינו משמש לקניין חצר מציינים בעלי התוספות את המשך הסוגיה: הגמרא שם שואלת מה הדין אם האישה ביקשה מהאיש להניח את הכסף על סלע השייך לשניהם, ונשארת בתיקו, ובעלי התוספות מוכיחים ממקום אחר כי חצר השותפים אינה יכולה להקנות משותף אחד לשותף אחר, ואם כן – העלאת האפשרות שהאישה תוכל להתקדש באמצעות הנחה על סלע שהיא שותפה בו עם האיש מוכיחה שאין מדובר כאן בקניין חצר.

אלא שעדיין נותרת השאלה: סוף סוף כיצד מתקדשת האישה, לדעת התוספות, אם אינה זוכה בכסף בתורת קניין חצר? והרי כדי שהקידושין יחולו נדרש קניין!

בתשובה לשאלה זו מעלה הרי"ד בתוספותיו הצעה מחודשת: אם האישה הורתה לאיש בפירוש להניח את מעות הקידושין במקום כלשהו, והוא עשה כן – חשובה הנחה זו כאילו נתן בידה! הרי"ד ממשיך וטוען כי הוא הדין לגט: אם האישה אמרה לאיש להניח את הגט במקום מסוים, והוא עשה כך, נחשב הדבר כאילו נתן את הגט ביד האישה, אף אם אותו מקום אינו שייך לאישה.

נראה כי ביסוד סברתו של הרי"ד טמונה ההנחה שאין לפנינו קניין רגיל, כמו קניין חמור למשל. במעשה קניין רגיל ודאי חייב המוכר לקנות את המעות, שאם לא כן – כיצד ייקנה החמור לקונה? בקידושין ובגיטין, לעומת זאת, אין מדובר בקניין כי אם בנתינה היוצרת מערכת יחסים בין האיש ובין האישה. ומאחר שלפנינו נתינה במובנה המציאותי הפשוט, ולא במובנה הקנייני, אין צורך שהאישה תקנה את כסף הקידושין או את גט הגירושין, ודי בכך שהללו ניתנו במקום מסוים לרצונה של האישה כדי להחשיבם כאילו ניתנו לה.

לסיום יש לציין כי אפשר שסוגיה זו היא פתח להבנה רחבה יותר של מושג הקניין בכלל. לפי התפיסה המקובלת, מעשה קניין יוצר בעלות של הקונה על החפץ (או שייכות של החפץ לקונה). בהתאם לכך הסברנו כי אף שדרכי הקידושין מכונות 'דרכי קניין', באמת אין כאן מעשה קניין ממש כי אם נתינה היוצרת מערכת יחסים בין האיש לאישה. ברם ייתכן שבדרך זו יש להבין כל מעשה קניין: מעשה קניין אינו מעשה המגדיר שייכות ובעלות דווקא כי אם מעשה המגדיר את מערכת היחסים המשפטית־הלכתית בין מי שעושה את המעשה ובין המושא של מעשה זה. הדוגמה הנפוצה היא אכן מעשה הקניין הממוני הרגיל, הקובע כי החפץ הנקנה שייך לקונה, אך יש גם קניינים אחרים, המגדירים מערכות יחסים אחרות, לא ממוניות, כגון קנייני הקידושין והגירושין, המגדירים מערכת יחסים אישית־איסורית. גדריו של כל מעשה קניין נקבעים לפי אופייה של המערכת שהוא יוצר, ולכן במעשי הקידושין והגירושין, הממוקדים ביצירת מערכת הלכתית בין־אישית בין האיש והאישה או בביטולה, יכולה נתינה על גבי הסלע להיחשב כנתינה ביד האישה, אם הדבר נעשה על פי הוראתה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)