קידושין | דף טו | חובת הענקה – 'לו' ולא ליורשיו

במהלך הדיון בשאלה מיהו התנא שאינו לומד את הגזרה השווה 'שכיר שכיר' עומדת הגמרא בסוגייתנו על מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר בדבר ההבדלים שבין עבד שמכרוהו בית דין ובין המוכר עצמו לעבדות. אחד הדברים המבדילים, לדעת תנא קמא, בין שני סוגי העבדים, הוא דין הענקה: ביחס לעבד שבית דין מכרוהו נאמר "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ" (דברים טו, יד), ותנא קמא לומד "לו – ולא למוכר עצמו". רבי אלעזר חולק על כך, ולדעתו חייב האדון להעניק גם לעבד המוכר עצמו. תחילה אומרת הגמרא כי רבי אלעזר לומד "לו – ולא ליורשיו", אך היא תמהה על אמירה זו – "יורשיו אמאי לא?!" – ובעקבות זאת מציעה מיעוט אחר שהוא לומד מן המילה "לו". אומנם, על פי הגהת הגר"א אין גורסים את התמיהה הזו, והגמרא נשארת עם המסקנה שלדעת רבי אלעזר יורשי העבד אינם מקבלים את ההענקה אם העבד מת קודם שזכה בה, וכך קובע גם הספרי (דברים פיסקא קיט) בסתמא.

המשנה למלך (הלכות עבדים ג, יד) מביא את דעת הגידולי תרומה (נא, ה), שלפיה אם האדון מסרב להעניק לעבד המשוחרר – בית הדין כופין אותו על כך כשם שכופין על שאר המצוות. מכאן למד המשנה למלך כי הענקה היא מצוות עשה המחייבת את האדון לתת לעבד. השאלה שעלינו לשאול היא אפוא אם מדובר במצוות עשה בלבד או שמא נוצר כאן גם חוב ממוני. נראה כי הגר"א סבר שלדעת רבי אלעזר זוהי מצוות עשה גרידא, שאינה יוצרת שעבוד ממוני של האדון כלפי העבד, ועל כן אם העבד מת קודם שהאדון קיים את המצווה כלפיו – אין כאן חוב ממוני העובר ליורשים. במילים אחרות: זוהי חובה אישית, הנוהגת רק כלפי העבד עצמו. הגרסה שלפנינו, לעומת זאת, מורה כי האמוראים לא נסתפקו מעולם בכך שיורשי העבד יזכו במענק, ונראה אפוא ברור שגרסה זו רואה את מצוות ההענקה גם כחוב ממוני.

המשך חכמה (דברים טו, יד) ביאר כי מדובר בשני מודלים שונים, המתקיימים במציאויות שונות: כאשר הבית התברך בזכות עבודתו של העבד – מקבל חובו של האדון כלפיו גם ממד ממוני, אך אם הבית לא נתברך בזכות העבד – מעיקר הדין אין האדון חייב לשלם לו, אבל התורה ציוותה עליו להעניק לעבד עם שילוחו.

לאור ביאורו של המשך חכמה תתפרש מחלוקתם של תנא קמא ורבי אלעזר כמין חומר. תנא קמא סבר כי המענק הוא חיוב ממוני, הקשור בעבודת העבד, ואכן מי שבית דין מכרוהו כדי לשלם על גנבה שלא היה לו כסף להשיבה כבר כיסה את החוב בעצם עבדותו, והאדון חייב לשלם על הרווחים הנוספים שהפיק מעבודתו בדמות השבחת הנכסים, ואילו המוכר עצמו מסכים בעת המכירה לוותר על כל זכות אפשרית, וממילא אין לו בעלות על דבר. רבי אלעזר, לעומת זאת, סבר כי ההענקה היא מצוות עשה גרידא, הקשורה לחינוכו של האדון ולא לזכויותיו של העבד, ולפיכך אין מקום לחלק בין עבדים שונים. מאידך גיסא, לדעתו, דווקא העבד זכאי למענק ולא יורשיו, שכן החובה המוסרית תוקנה כלפיו, כחלק ממערכת היחסים שבין עבד לאדונו, ולא כחוב ממוני כללי.