דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף יב | שווה פרוטה במדי

הגמרא בסוגייתנו מביאה את חידושו של שמואל: "קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר – מקודשת, חיישינן שמא שוה פרוטה במדי". לדעתו, אפשר לקדש (בהמשך הסוגיה מבואר שהכוונה לקידושי ספק בלבד) בתמרה יחידה, אף אם ברור שאינה שווה פרוטה. נימוקו של שמואל לדין זה הוא טכני ביסודו: שמא במקום כלשהו בעולם, כגון במָדַי, שווה תמרה בודדת יותר מפרוטה, ולכן יש כאן קידושין.

מלשון הדין משמע שאין לנו ידיעה ברורה בדבר שווייה של התמרה במקומות אחרים בעולם, והשאלה המתבקשת היא מה הדין כאשר ברור לנו שבמקום כלשהו בעולם התמרה אכן שווה פרוטה. מצד אחד אפשר לומר שעובדה זו מעניקה לתמרה חשיבות, ולכן אפשר לקדש בה את האישה, וזאת מתוך הנחה שהכסף בתהליך הקידושין הוא 'כסף קניין', כלומר כסף שנועד לבצע פעולת קניין סמלית ולא להיות תשלום של ממש. מצד שני יש מקום לומר שאף שבמקום כלשהו התמרה שווה פרוטה, מכיוון שבפועל האישה אינה יכולה ליהנות מכך, והיא לא קיבלה דבר תמורת הסכמתה להתקדש – הקידושין אינם חלים. הבנה זו מתאימה לתפיסה שכסף הקידושין הוא 'כסף פירעון' או 'כסף שווי', כלומר תשלום לאישה עבור נכונותה להתקדש.

ואומנם, בתוספות ר"י הזקן מצאנו מחלוקת בשאלה זו:

"איכא מאן דאמר דאי ידעינן בודאי דוכתא דשוה ביה פרוטה, מקודשת ודאי. והעיקר, דאפילו ידעינן דוכתא דשוה פרוטה הוה ספק מקודשת, הואיל ובהאי דוכתא לא שוה פרוטה".

כאמור, מחלוקת זו משקפת שאלה עקרונית בדבר מהות הקידושין.

כמובן, יש מקום לבחון את מעמד המחלוקת שלפנינו בעולם המודרני, שבו מקושרים כל שוקי העולם ביניהם ומאפשרים סחר חופשי, אך אין כאן המקום להאריך בכך.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)