קידושין | דף כג | שחרור עבד בעל כורחו בכסף ובשטר

הגמרא בסוגייתנו מבינה כי לשיטת רבי מאיר יש הבדל בין כסף לשטר בנוגע לשחרור עבד בעל כורחו. כאשר אדם אחר הוא שמשלם את הכסף או מקבל את גט השחרור, הרי הוא עושה זאת, לדעת רבי מאיר, כנגד רצונו של העבד, שכן רבי מאיר סובר שהעבד מעדיף להישאר בעבדותו ולא להשתחרר. אלא שיש חילוק בין שני המקרים: אם השחרור נעשה באמצעות כסף שנותן אדם שלישי לאדון, העבד משוחרר אף כנגד רצונו; אך אם השחרור הוא בשטר שהאדון נותנו לאותו אדם שלישי, אין העבד משתחרר בעל כורחו, שאין חבין לאדם אלא בפניו.

האמוראים נחלקו בביאור ההבדל שבין כסף לשטר. לדעת אביי, ההבדל הוא שבכסף אפשר למכור את העבד לאדון אחר בעל כורחו, וממילא ניתן גם לשחרר אותו בעל כורחו, ואף שאפשר למכור את העבד בעל כורחו גם בשטר – הרי זהו שטר מכר, ולא שטר שחרור. ונראה לבאר את דבריו כך: כפי שכבר הסברנו בעבר (ראו שיעורינו לדפים טז–יז), עבד מתייחס לאדוניו בשני מישורים: במישור הממוני, שבו הוא קנוי לאדון, ובמישור האישי, שבו הוא משועבד לו. לשני מישורים אלו מוקדים שונים: המישור הממוני ממוקד באדון ובזכותו על העבד, ואילו המישור האישי - בעבד ובמעמדו האישי־הלכתי. מסתבר שלדעת אביי הכסף מתייחס למישור הממוני, ועל כן אין בקניין זה מקום לדעתו של העבד: אם פקעה בעלותו של האדון – ממילא העבד נעשה חופשי. משל למה הדבר דומה – לאדם שהפקיר חפץ מנכסיו: החפץ איננו גורם בפעולה, כי אם המושא שלה. שחרור בשטר, לעומת זאת, איננו פעולה ממונית כי אם פעולה אישית, שעניינה שינוי מעמדו של העבד. כדי שפעולה מסוג זה תחול חייב העבד להיות מעורב בה, בהתאם לכלל שאין חבין לאדם אלא בפניו, ועל כן אי אפשר לזכות בשטר שלא מדעת העבד.

רבא חולק על אביי ומבאר את ההבדל שבין כסף לשטר באופן שונה: "כסף – קבלת רבו גרמה לו, שטר – קבלת עצמו גרמה לו". נראה שרבא לא קיבל את עמדתו של אביי שנתינת שטר שחרור היא פעולה אישית. לדעתו, גם נתינת שטר שחרור היא פעולה ממונית, אלא שמכל מקום יש חילוק אחר בין כסף לשטר, ושני הקניינים פועלים במנגנונים שונים. כאשר האדון מקבל את כסף השחרור, קרי את הכסף ששילם עבור העבד, שוב אין העבד חב לו מאומה, וממילא פוקעת בעלותו של האדון, אפילו אין העבד שותף לתהליך. בנתינת שטר, לעומת זאת, אין החוב פוקע, אלא העבד 'נמכר לעצמו', ולפיכך מותנה קניינו של השטר בכך שהעבד אכן יהיה מעוניין לקנות את עצמו.