קידושין כז - חזרה מהסכמה לכתיבת שטר

  • הרב שמואל שמעוני

קידושין דף כז - חזרה מהסכמה לכתיבת שטר

"זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר - חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה" (כז ע"א).

מדוע יכול המוכר לחזור בו מהסכמתו לכתוב שטר? ומה בכך אם תהיה ראיה לאירוע שאכן התרחש?

התוספות הבינו שהשאלה במקום, וחיפשו סיבות לכך שהמוכר הישר יעדיף שלא יהיה שטר: "ואם תאמר: ומה ירויח בזה אם יחזור בשטר, כיון שלא יחזור בשדה? ויש לומר דלא ניחא ליה דליפוק שטר עילויה, דאיכא קלא בשטר טפי מבעדים, ויאמרו שהוא עני שמוכר הכל ולא ימצא מלוה". ואולם, מרש"י לא משמע כך: "חוזר בשטר - אם אומר אין רצוני שתהא לו ראיה בידו", לאמור: המוכר אינו צריך להסביר מדוע אין הוא מעוניין שהשטר ייכתב; עצם ראָיית השטר על המכר תלויה בהסכמתו. הרמב"ן על אתר התייחס להבדל זה בין רש"י והתוספות, וביאר את שיטת רש"י כך: "שאין העדים אלא שלוחיו של מקנה, וכל זמן שאינו רוצה שיכתבו בטל שליחותן". הרמב"ן אינו מבאר מדוע יש לראות את העדים כשלוחיו של המקנה, אך נוכל למצוא הסבר לכך בדברי הריטב"א: "שהרי ביטל שליחותם, ואי כתבי ליה לא מהני, ד'מפיהם ולא מפי כתבם' קרינא ביה". הבה נבאר את דבריו.

הגמרא (יבמות לא ע"ב, גטין עא ע"א) לומדת מהפסוק "על פי שני עדים" (דברים י"ט, טו) שעדות בכתב פסולה: "מפיהם - ולא מפי כתבם" (לרבנו תם שיטה חריגה בעניין זה, ואין כאן מקומו). קביעה זו עוררה אצל ראשונים ואחרונים קושי גדול בהבנת עצם מוסד השטר ויכולתו לתפקד כראיה: האין השטר עדות כתובה בעצם?! הרמב"ם (הלכות עדות פ"ג ה"ד) הוטרד מבעיה זו עד כדי כך שקבע ששטר מהווה ראיה מדרבנן בלבד. כיוון אחר העלה בעל המאור (יבמות דף ט ע"א בדפי האלפס): לדבריו, שטר אינו כתבם של העדים - שאם כן, הרי זו באמת עדות בכתב - כי אם כתבו של בעל הדין המתחייב, המודה בחיובו באמצעות שטר. לפי הבנה זו, לעדי השטר יש תפקיד שולי בלבד - לאשרר את העובדה שזו אכן הודאתו של בעל השטר:

"מפי כתבם הוא שפסולה עדותן, אבל מפי כתבו לא. וכל שטרי הלואה ומקח וממכר, הלוה והמוכר הוא שמצוה את העדים ואמר 'כתבו וחתמו', וכן בגיטי נשים, ואין זה מפי כתבם אלא מפי כתבו. ואם אי אתה אומר כן, עקרת מה שכתוב בקבלה 'וכתוב בספר וחתום והעד עדים' (ירמיהו ל"ב, מד). ומקרא מלא כתוב בתורה 'וכתב לה ספר כריתות' (דברים כ"ד, א, ג), אלמא כל כי האי גוונא, כתבו שלו הוא ולא כתבם של עדים. אבל היכא דכתבי מנפשייהו בשטר, שצריך לומר 'כתובו' ולא אמר להם 'כתובו', הא ודאי 'מפי כתבם' הוא".

והנה, קצות החושן (סימן כ"ח ס"ק ו) מנה ארבע גישות שונות בראשונים ביישוב הקושי על עצם מוסד השטר - וביניהן שיטת רש"י ובעל המאור, שהשטר הוא דברו של המתחייב. ותמהו על דבריו: לאיזה רש"י הוא מתייחס? ברם, ייתכן שכוונתו לרש"י בסוגייתנו, המבסס, כפי שראינו, את כשרותו של שטר על כך שהעדים מתפקדים כשלוחי המקנה, ועל כן אם תבוטל השליחות עד לרגע כתיבת השטר, יביא הדבר לפסילתו מדין "מפיהם ולא מפי כתבם".