קידושין כח - אופייה של שבועת הסוטה

  • הרב שמואל שמעוני

קידושין דף כח - אופייה של שבועת הסוטה

הגמרא (כז ע"ב - כח ע"א) למדה דין גלגול שבועה משבועת סוטה, ואז מקשה: "אשכחן בודאי, ספק מנלן?". משאלה זו משתמע ששבועת סוטה באה על טענת ודאי של הבעל, והדבר עורר את תמיהת הראשונים: הלוא הבעל המביא את אשתו למקדש אינו יודע בוודאות שזינתה, אלא רק שנסתרה!

רש"י הוטרד משאלה זו עד כדי כך שנדחק לפרש כי שבועת הסוטה אכן באה על טענת ספק, אך כיוון שזוהי שבועת ספק מעצם הגדרתה, לא ניתן ללמוד ממנה למקרים רגילים של שבועה הבאה על טענת ספק. אלא שכמובן, מפשט הגמרא לא משמע כן.

כיוון שונה הביא הריטב"א ודחאו: "וכי תימא דסוטה עיקר תביעתה נמי בשמא, דליכא עדי טומאה, מכל מקום כודאי חשיב לן, שהרי רגלים לדבר כיון שקנא לה ונסתרה. ולא נהירא כלל, דנהי דהאי סוטה שקנא לה ונסתרה משויא לה ספק קרוב לודאי, מכל מקום לאו ודאי הוא, שאם כן לא היו משביעין אותה, והיכי קאמר אשכחן ודאי". התשובה שהביא הריטב"א ביססה את הקביעה שהטענה בסוטה היא טענת ודאי על כך שיש רגליים לדבר שזינתה, שכן סתירתה עם אדם שבעלה קינא לה ואסר עליה להתייחד עמו מלמדת על סבירות גבוהה לזנות. אך הריטב"א התקשה בכך, שהרי בכל זאת, מובן שאין כאן ודאות גמורה (שאם לא כן, לא היה מקום להשביעה) - ואם כן, עדיין טענת ספק היא זו.

ברם, דומה שניתן להסביר באופן שונה מעט מדוע מוגדרת הטענה בשבועת סוטה כטענת ודאי. מה בדיוק טוען הבעל? בפשטות, אין הוא תובע להמית את האישה על שזינתה, שהרי הליך השקאת הסוטה אינו נעשה בבית דין של דיני נפשות, ובכלל, בדיני נפשות אין תובע. תביעתו של הבעל היא לעצם זה שהאישה תישבע, ובכך תסדיר את מערכת היחסים ביניהם: תפזר את העננה הגדולה, ותתיר - לכאן או לכאן - את הספק שנוצר. תביעה זו איננה תביעת ספק. ברור לנו שהאישה נסתרה, והבעל טוען אפוא טענת ברי: האישה חייבת לספק הסבר, על ידי השקאה ושבועה. כך נדע אם תמו חיי הנישואין האלה (וממילא האישה חייבת מיתה), או שמא יכולים בני הזוג לשוב ולחיות יחד, "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה', כח). "אמר רבי ישמעאל: גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה שיִמָּחה על המים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו" (מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה ט).