קידושין | דף כח | אופייה של שבועת הסוטה
הגמרא בסוגייתנו למדה דין גלגול שבועה משבועת סוטה, ומקשה על כך: "אשכחן בודאי, ספק מנלן?". משאלה זו משתמע ששבועת סוטה באה על טענת ודאי של הבעל, והדבר עורר את תמיהת הראשונים: הלוא הבעל המביא את אשתו למקדש אינו יודע בוודאות שזינתה, אלא רק שנסתרה!
רש"י הוטרד משאלה זו עד כדי כך שנדחק לפרש ששבועת הסוטה אכן באה על טענת ספק, אך כיוון שזוהי שבועת ספק מעצם הגדרתה, אי אפשר ללמוד ממנה למקרים רגילים של שבועה הבאה על טענת ספק. אולם מפשט הגמרא, כמובן, לא משמע כן.
הריטב"א הביא כיוון שונה ודחאו:
"וכי תימא דסוטה עיקר תביעתה נמי בשמא, דליכא עדי טומאה, מכל מקום כודאי חשיב לן, שהרי רגלים לדבר כיון שקנא לה ונסתרה. ולא נהירא כלל, דנהי דהאי סוטה שקנא לה ונסתרה משויא לה ספק קרוב לודאי, מכל מקום לאו ודאי הוא, שאם כן לא היו משביעין אותה, והיכי קאמר אשכחן ודאי".
התשובה שהביא הריטב"א מתבססת על כך שהטענה בסוטה היא טענת ודאי משום שיש רגליים לדבר שזינתה, שכן סתירתה עם אדם שבעלה קינא לה ואסר עליה להתייחד עימו מלמדת על סבירות גבוהה לזנות. אך הריטב"א התקשה בכך, שהרי עדיין אין כאן ודאות גמורה (שאם לא כן, לא היה מקום להשביעה), ולכן זוהי טענת ספק.
ברם, דומה שניתן להסביר באופן שונה מעט מדוע מוגדרת הטענה בשבועת סוטה כטענת ודאי. מה בדיוק טוען הבעל? בפשטות, אין הוא תובע להמית את האישה על שזינתה, שהרי הליך השקאת הסוטה אינו נעשה בבית דין של דיני נפשות, ומלבד זאת, בדיני נפשות אין תובע. תביעתו של הבעל מתייחסת לעצם הדרישה שהאישה תישבע ובכך תסדיר את מערכת היחסים ביניהם. בשבועתה תפזר האישה את העננה הגדולה, ותתיר – לכאן או לכאן – את הספק שנוצר. תביעה זו איננה תביעת ספק. ברור לנו שהאישה נסתרה, והבעל טוען אפוא טענת ברי: האישה חייבת לספק הסבר באמצעות השקאה ושבועה. כך נדע אם תמו חיי הנישואין האלה (וממילא האישה חייבת מיתה), או שמא בני הזוג יכולים לשוב ולחיות יחד, "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע" (במדבר ה, כח).
"אמר רבי ישמעאל: גדול הוא השלום, שמצינו שויתר הקב"ה על שמו שנכתב בקדושה, שיִמָּחה על המים כדי להטיל שלום בין איש לאשתו" (מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה ט).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)