קידושין | דף כט | מצוות הבן על האב

המשנה בדף כט ע"א פותחת בהיקף החייבים ב'מצוות הבן על האב' – אנשים חייבים ונשים פטורות. הגמרא מסבירה כי מצוות הבן על האב הן המצוות שהאב צריך לעשות בבנו, בעוד האם פטורה מלעשותן בבנה, ומשווה לדברי התוספתא: "האב חייב בבנו למולו ולפדותו" וכו'. אומנם, הפרש גדול יש בין לשון המשנה ללשון התוספתא. הניסוח שבתוספתא, 'האב חייב לעשות כך וכך', בהיר, ואילו הניסוח שבמשנה, "מצות הבן על האב", עמום, והדבר משתקף בהתלבטותה של הגמרא בפירושו: האם המצוות הן מצוות הבן, או שמא מצוות האב?

חקירה זו עומדת בבסיס ההבנה של כל אחת מן המצוות הנזכרות בסוגיה: האם החיוב מוטל על האב בלבד, והבן הוא רק החפצא שבו מבוצע חיוב זה, וכפשטות לשון התוספתא, או שמא החיוב הוא על הבן, והאב הוא המבצע ותו לא, וכנרמז בלשון המשנה? כמובן, ייתכן שיש לחלק בשאלה זו בין המצוות השונות.

מפאת קוצר היריעה נסתפק בהזכרת הלכה השנויה במחלוקת בדיני מילה, מחלוקת שדומה כי היא נעוצה בשאלה שהעלינו. המנחת חינוך (מצוה ב אות ד) מסתפק בנוגע לילד שלא נימול בקטנותו – האם אביו מחויב למולו גם לאחר שגדל. הוא מסיק שנחלקו בכך הרמב"ם (קרבן פסח ה, ה), הסובר שהאב אינו מחויב למול את ילדיו הגדולים, ובעלי התוספות (קידושין כט ע"א ד"ה אותו), שמדבריהם נראה שחיוב המילה המוטל על האב אינו נפסק לעולם.

אם מילת הבן היא חיוב המוטל על האב, אין סיבה לומר שחיוב זה יפקע בהגיע הילד לבגרות – סוף סוף עדיין בנו הוא, ומצוותו של האב לא נתקיימה. אולם אם המילה היא חיוב של הבן, והאב נקרא למלאו רק מכיוון שבגילו הרך אין הבן יכול לעשות זאת בעצמו, הרי לאחר שגדל שוב אין לבן צורך באב לעניין זה, ומעתה מוטל החיוב על כתפיו שלו.

[להרחבה ניתן לעיין בשיעורי "מצוות הבן על האב – חלק ב".]