קידושין לג - כיבוד זקן נכרי

  • הרב אביהוד שורץ

קידושין דף לג - כיבוד זקן נכרי

עיוננו לדף לב עסק ביחס שבין כבוד החכמים וכבוד הזקנים. ראינו שרבי יוחנן פוסק כאיסי בן יהודה, שחובה לכבד כל זקן מחמת שנותיו, ללא קשר לחכמתו; והגמרא אף מעידה עליו כי נהג לקום מפני זקנים נכרים. רבא ואביי קיבלו באופן עקרוני את עמדתו של רבי יוחנן, אך התקשו להשוות באופן מוחלט את הזקנים הנכרים לזקנים היהודים. לפיכך היו קמים מפני זקנים יהודים, ואת הזקנים הנכרים היו מכבדים בדרך אחרת, כגון בהושטת יד.

השאלה הנשאלת היא: מהו היסוד לכבד זקן נכרי? התשובה הפשוטה היא, שעצם העובדה שהאדם חי שנים רבות מחייבת לכבד אותו. כמובן, על פי נימוק זה לא אמור להיות כל הבדל בין זקן יהודי וזקן נכרי. ואכן, הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ו ה"ט) פוסק להלכה שיש חובה לכבד זקנים יהודים וזקנים נכרים, ומשמע מדבריו שאין הבדל מהותי ביניהם (הגם שיש הבדל מעשי מבחינת רמת ההידור הנדרשת).

לעומת זאת, הר"ן (יד ע"א בדפי האלפס) כתב שחובה לכבד זקנים נכרים אך ורק "מפני דרכי שלום", ולא מעיקר הדין [אמנם יעוין בהגהות הב"ח שם, ששינה את הגִרסה בר"ן וקבע שיש לדעת הר"ן חובה לכבד גם זקנים נכרים, כדברי רבי יוחנן בגמרא]. אפשר שבכך דורך הר"ן בדרכו של בעל החינוך שהבאנו בעיון הקודם, שהתורה מחייבת לכבד כל מי שקנה חכמה בהכרת הבורא; זקנים נכרים לא קנו כמובן חכמה כזו, וממילא אין חובה לכבדם.

הבנה זו מתחדדת לאור דברי רש"י בסוגיה. רבי יוחנן הסביר את קימתו מפני זקנים נכרים במילים: "כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני". לכאורה קשורות 'ההרפתקות' שעליהן מדובר כאן לניסיון החיים ולחוויות שעברו על אותם זקנים. ואולם, רש"י ניסח את הדברים כך: "הרפתקי - מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים". מסתבר, שרש"י מיאן לקבל את העובדה שניסיון חיים סתמי הוא עילה לכבוד, ולדעתו דווקא ניסיון חיים הקשור לנסים ולמופתים - קרי: להכרה בקב"ה ובהנהגתו את העולם - מחייב גינוני כבוד.

להלכה פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמ"ד סעיף ז) שאין חובה לקום מפני זקן נכרי, אך יש לנהוג בו מנהגי כבוד, כדעת אביי ורבא, וכפסק הרמב"ם.