קידושין | דף לג | כיבוד זקן נוכרי

בעיוננו אתמול עסקנו ביחס שבין כבוד החכמים ובין כבוד הזקנים. ראינו שרבי יוחנן פוסק כאיסי בן יהודה, שחובה לכבד כל זקן מחמת שנותיו, ללא קשר לחכמתו, והגמרא אף מעידה שנהג לקום מפני זקנים נוכרים. רבא ואביי קיבלו באופן עקרוני את עמדתו של רבי יוחנן, אך התקשו להשוות באופן מוחלט את הזקנים הנוכרים לזקנים היהודים, ולכן היו קמים מפני זקנים יהודים, ואת הזקנים הנוכרים היו מכבדים בדרך אחרת, כגון הושטת יד.

מהו יסוד החובה לכבד זקן נוכרי? התשובה הפשוטה היא שעצם העובדה שהאדם חי שנים רבות מחייבת אותנו לכבד אותו. כמובן, על פי נימוק זה לא אמור להיות כל הבדל בין זקן יהודי לזקן נוכרי, ואכן הרמב"ם (תלמוד תורה ו, ט) פסק להלכה שיש חובה לכבד זקנים יהודים וזקנים נוכרים, ומשמע מדבריו שאין הבדל ביניהם מהותי (הגם שיש הבדל מעשי מבחינת רמת ההידור הנדרשת).

לעומת זאת, הר"ן (יד ע"א בדפי האלפס) כתב שהחובה לכבד זקנים נוכרים היא אך ורק "מפני דרכי שלום" ולא מעיקר הדין (אומנם, יעוין בהגהות הב"ח שם ששינה את הגרסה בר"ן וקבע שלדעת הר"ן יש חובה לכבד גם זקנים נוכרים, כדברי רבי יוחנן בגמרא). אפשר שבכך צועד הר"ן בעקבות דבריו של בעל ספר החינוך שהבאנו בעיון הקודם, שהתורה מחייבת לכבד כל מי שקנה חכמה בהכרת הבורא, וכמובן – זקנים נוכרים לא קנו חכמה כזו, ולכן אין חובה לכבדם.

הבנה זו מתחדדת לאור דברי רש"י בסוגיה. רבי יוחנן הסביר את קימתו מפני זקנים נוכרים במילים "כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני". לכאורה קשורות ה'הרפתקאות' שעליהן מדובר כאן לניסיון החיים ולחוויות שעברו על אותם זקנים, ואולם רש"י ניסח את הדברים כך: "הרפתקי – מקראות וצרות, וראו נסים הרבה ומופתים". מסתבר שרש"י מיאן לקבל את הסברה שניסיון חיים סתמי הוא עילה לכבוד, ולדעתו דווקא ניסיון חיים הקשור לניסים ולמופתים – קרי: להכרה בקב"ה ובהנהגתו את העולם – מחייב גינוני כבוד.

להלכה פסק השולחן ערוך (יורה דעה רמד, ז) שאין חובה לקום מפני זקן נוכרי אך יש לנהוג בו מנהגי כבוד, כדעת אביי ורבא וכפסק הרמב"ם.