דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף לז | מצווה התלויה בארץ

המשנה (לו ע"ב) קובעת ש"כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ", והגמרא בסוגייתנו מנסה להבין את משמעות ההגדרה "מצוה התלויה בארץ". בתחילה מציעה הגמרא שמצוות שהוזכרה בהן ביאה לארץ הן המצוות התלויות בארץ, אך היא דוחה הצעה זו, שהרי בפרשיות העוסקות בתפילין ובפטר חמור הוזכרה הביאה לארץ והן נוהגות בכל מקום. לפיכך מציע רב יהודה הגדרה אחרת: מצוות התלויות בארץ הן "חובת קרקע", ושאינן תלויות בארץ – "חובת הגוף".

מה משמעות ההגדרות הללו, וכיצד יש להבין את המונח "חובת קרקע"? סוף סוף, החובה מוטלת תמיד על האדם!

דומה כי הגמרא אכן התלבטה בין שתי הגדרות של מצוות התלויות בארץ. יש מצוות התלויות בארץ מחמת האובייקט שיש לקיים בו את המצוה, ויש מצוות התלויות בארץ מכיוון שהקב"ה מעוניין שיקוימו בארץ ישראל בלבד. להבהרת ההבדל נדגים אותו באמצעות שתי מצוות – מצוות תרומות ומעשרות ומצוות מינוי מלך. מצוות תרומות ומעשרות היא מצווה מן הסוג הראשון – הפירות שיש בהם קדושה המחייבת להפריש מהם תרומות ומעשרות אינם גדלים אלא בארץ, ואילו מצוות מינוי מלך היא מצווה מן הסוג השני – אין צורך בקרקע ארץ ישראל כדי לעשותה, אך הקב"ה ציווה לקיימה דווקא שם.

בתחילה סברה הגמרא כי כל מצווה שהוזכרה בה ביאה לארץ שייכת בהכרח לסוג השני, שהרי חיובה אינו חל אלא עם הכניסה לארץ. אך אפשרות זו נדחתה מאחר שמצינו מצוות שבהן הוזכרה ביאה לארץ, ואף על פי כן לאחר שחל חיוב המצווה הריהו חל אף בחו"ל, ולכן חלות החיוב עם הכניסה לארץ אינה יכולה להיות קריטריון גורף להגדרת מצווה התלויה בארץ. אומנם, הקריטריון השני הכרחי: מצוות שהן חובת קרקע, קרי: חיובים החלים בקרקע ובפירותיה גופם, לעולם ינהגו דווקא בארץ ישראל ולא בחו"ל, במקום שאינם שייכים כלל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)