קידושין לט - העושה מצוה אחת

  • הרב אביהוד שורץ

קידושין דף לט - העושה מצוה אחת

המשנה בדף כט ע"א פותחת סִדרה של משניות העוסקות במצוות שונות: מצוות האב על הבן, מצוות שהזמן גרמן, מצוות התלויות בארץ ועוד. דיון זה מנותק לכאורה מן המשניות הקודמות, שעסקו בקניינים השונים. הפני יהושע בפירושו למשנה בדף כט ע"א עמד על שאלה זו, וכך כתב:

"ועוד נראה, דרבינו הקדוש לאחר שסידר כל קנינין שבעולם במה נקנין... כל זה בקניני העולם הזה, חזר לפרש קנין העולם האמיתי, דלעולם הבא שאינו נקנה בשום דבר מהקנינים הקודמין שקונין קניני העולם הזה אלא בשכר קיום המצוות, כדאיתא במשנה דסוף פירקין: 'כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ונוחל הארץ', והיינו עולם הבא".

לטענתו, כל המשניות מדף כט ואילך אינן אלא הקדמה למשנה שבדף לט ע"ב, אשר בה נידון "קנין העולם האמיתי", דהיינו: קניין העולם הבא באמצעות המצוות. אכן, הקניין והשליטה הנם, ללא ספק, סמל מובהק לשקיעה בחיי העולם הזה ולהתמסרות להם, ואפשר שזו הסיבה שרבנו הקדוש ביקש לסיים את הפרק דווקא בענייני העולם הבא, עניינים הנוגעים לחיי הרוח.

הבה נעיין אפוא בגוף דברי המשנה בדף לט: "כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ". ומפרש רש"י על אתר, על פי הגמרא, שמשנתנו מתארת שכר כפול: "מאריכין לו ימיו" בעולם הזה, "ונוחל את הארץ" - לעולם הבא.

הגמרא קובעת שלא ניתן ללמוד את המשנה כפשוטה, שהרי מצוה בודדת אחת אינה יכולה להקנות לאדם חיי עולם הבא. לפיכך פירשה הגמרא שמשנתנו עוסקת באדם שחציו חייב וחציו זכאי, שאז מצוה אחת אכן עשויה להכריע את דינו לכף זכות. המסקנה המתבקשת מפרשנות זו מתוארת בפירוש בברייתא בדף מ: "תנו רבנן: לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי: עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה". מכל מקום, על פי פשטות הגמרא, משנתנו מתייחסת למצב נדיר למדיי, שבו זכויותיו ועוונותיו של אדם שקולים בדיוק.

התלמוד הירושלמי על אתר מביא גם פרשנות נוספת: "אמר רבי יוסי בי רבי בון: מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו", כלומר: מצוה אחת עשויה להקנות לאדם חיי העולם הבא, אם הוא קיים אותה באדיקות כל ימיו, ולא עבר עליה אפילו פעם אחת. דומה שרבי יוסי מניח כאן יסוד חשוב בעולמנו הרוחני. כולנו יודעים, שקשה מאוד לקיים תרי"ג מצוות בשלמות. כמובן, הקפדה כזו ראויה ונדרשת, אך דא עקא, שכל אחד מאתנו מועד לעתים; "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי". רבי יוסי מחדש, שאף שלא ניתן להצליח לקיים באופן מלא את כל המצוות, ראוי לאדם לייחד לעצמו לפחות מצוה אחת שעליה לא יעבור אפילו פעם אחת בימי חייו. מסתבר שניתן להגדיר מצוה כזו כ'נושאת הדגל': מצוה המגדירה את אישיותו של אדם כעובד ה' וכדבק במצוותיו.

הבנה זו שמתחדשת בירושלמי, בוקעת ועולה גם ברמב"ם. אמנם את משנתנו פירש על פי הבבלי, אבל במקום אחר הוא כותב דברים דומים להצעתו השנייה של הירושלמי. ידועה אמרתו של רבי חנניה בן עקשיה בסוף מסכת מכות: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". וכך כתב הרמב"ם בפירוש המשנה שם:

"מיסודות האמונה בתורה, שאם קיים האדם מצוה משלש עשרה ושש מאות מצות כראוי וכהוגן ולא שיתף עמה מטרה ממטרות העולם הזה כלל, אלא עשאה לשמה מאהבה, הרי הוא זוכה בה לחיי העולם הבא. לכן אמר ר' חנניה, כי מחמת רבוי המצות אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות ויזכה להישארות הנפש באותו המעשה".

בדומה לירושלמי, מתייחס גם הרמב"ם למצוה אחת שבכוחה להקנות לאדם חיי העולם הבא. אמנם בעוד שהירושלמי התמקד בממד הרציפות - בכך שהאדם לא התרשל מימיו באותה מצוה - שם הרמב"ם את הדגש על אופן הקיום של המצוה: מתוך אהבת ה' ושאיפה אמתית לדבקות בו. כפי שכתבנו לעיל, מסתבר שאפילו קיומה של מצוה אחת באופן זה, יגדיר את אישיותו ואופיו כעובד ה' וכדבק בו יתברך, והגדרה זו תשפיע, בסופו של דבר, גם על קיומן של מצוות נוספות. ובדרך זו יזכה האדם לחיי העולם הבא.