קידושין מא - שליחות

  • הרב שמואל שמעוני

קידושין דף מא - שליחות

"שליחות מנלן? דתניא: 'ושלח' - מלמד שהוא עושה שליח, 'ושלחה' - מלמד שהיא עושה שליח" (מא ע"א).

הרא"ש בתוספותיו הקשה: מדוע דרושים שני לימודים שונים לכך שהבעל והאישה יכולים למנות להם שליחים? והלוא זהו דין אחד של שליחות!

תשובתו מעמידה אותנו על יסוד משמעותי בגדרי שליחות: "דהוה אמינא דבבעל הוא דשייך שליחות, שאינו מגרש אלא מדעתו; אבל אשה, שמתגרשת בעל כורחה, לא אלים מעשה דידה כולי האי שתוכל למנות שליח במקומה". מה פשרו של חילוק זה?

נראה שהגמרא הבינה, כי שליחות הִנָּהּ האצלת סמכות על השליח על ידי המשלח. תהליך שכזה מותנה, כמובן, בכך שהסמכות לעשיית המעשה הנדון אמנם נתונה בידי המשלח. גירושי האישה הם אכן בסמכותו של הבעל, ועל כן יכול הוא למסרם לשליח. לא כך פני הדברים באשר ליכולתה של אישה להתגרש מבעלה: כאשר היא מקבלת את הגט, מגורשת האישה בעל כורחה, ודעתה אינה מעלה ואינה מורידה; האישה היא ישות פסיבית בתהליך הגירושין, ואין בידיה סמכות שאותה תוכל להעביר לשליח.

כעת עולה כמובן השאלה הבאה: מה משמעות חידושה של התורה שגם האישה יכולה למנות שליח לקבלת גירושיה? כאן ייתכנו שני כיוונים שונים:

(א) ייתכן שהתורה חידשה שמעמדה של האישה בהליך הגירושין אינו כה פסיבי כפי שסברנו.

(ב) לחלופין, ייתכן שהתורה חידשה מסלול שונה בשליחות, שאינו מבוסס על האצלת סמכות מהמשלח על השליח, כי אם על הגדרת השליח כידו הארוכה של המשלח. כאמור, לאישה אין סמכות במה שנוגע לגירושין, ותפקידה בתהליך מצטמצם לקבלת הגט לידיה: "ונתן בידה". ואולם, "ידה" יכולה להתרחב ולכלול גם את יד השליח, אשר נחשב, לפי הבנה זו, למעין הרחבה של האישה.

על פי הכיוון השני, מסתבר שישנו הבדל מהותי בין שליחות הולכת הגט, שהיא שליחות של האצלת סמכות, לבין שליחות קבלת הגט, המבוססת על 'הארכת ידה' של האישה. להבדל זה יש ביטויים רבים, ונביא כאן רק שניים מהם, שניהם בשיטת הרמב"ם:

1. הרמב"ם פוסק (הלכות גירושין פ"ו הלכה א והלכה ד) שלמינוי שליח קבלה דרושים עדים, אך לא למינוי שליח הולכה. נראה שמינויו של שליח קבלה משנה את מעמדו האישי של השליח ומגדיר אותו כנציג של האישה, וזו חלות אישית, שמצריכה עדים לקיום הדבר. מינוי שליח הולכה, לעומת זאת, אינו מגדיר את זהות האיש, אלא רק מעביר לו סמכות.

2. עוד כתב הרמב"ם שם (ה"ט), שקטנה אינה יכולה למנות שליח לקבלה מפני שעדי קיום אינם יכולים להעיד על הקטן. והשיג עליו הראב"ד שללא קשר לעניין העדים, כלל נקוט בידינו שצריך המשלח להיות בן דעת. הרמב"ם סבור, כנראה, שהבעיה של העדר הדעת אינה נוגעת לשליחות לקבלה, שכן שליחות זו אינה הקניית סמכות, שמצריכה דעת, אלא על הרחבת הזהות האישית.