קידושין | דף מא | שליחות

"שליחות מנלן? דתניא: 'ושלח' – מלמד שהוא עושה שליח, 'ושלחה' – מלמד שהיא עושה שליח" (מא ע"א).

הרא"ש בתוספותיו הקשה: מדוע דרושים שני לימודים שונים לכך שהבעל והאישה יכולים למנות להם שליחים? הלוא זהו דין אחד של שליחות!

תשובתו מעמידה אותנו על יסוד משמעותי בגדרי שליחות:

"דהוה אמינא דבבעל הוא דשייך שליחות, שאינו מגרש אלא מדעתו, אבל אשה, שמתגרשת בעל כורחה, לא אלים מעשה דידה כולי האי שתוכל למנות שליח במקומה".

מה פשרו של חילוק זה?

נראה שהגמרא הבינה כי שליחות היא האצלת סמכות מן המשלח על השליח. תהליך כזה מותנה כמובן בכך שהסמכות לעשיית המעשה הנדון אכן נתונה בידי המשלח. גירושי האישה הם אכן בסמכותו של הבעל, ועל כן הוא יכול למוסרם לשליח. לא כך פני הדברים באשר ליכולתה של אישה להתגרש מבעלה: כאשר היא מקבלת את הגט האישה מגורשת בעל כורחה, ודעתה אינה מעלה ואינה מורידה. האישה פסיבית בתהליך הגירושין, ואין בידה סמכות שתוכל להעביר לשליח.

כעת עולה כמובן השאלה הבאה: מה משמעות חידושה של התורה שגם האישה יכולה למנות שליח לקבלת גירושיה? כאן ייתכנו שני כיוונים:

• התורה חידשה שתפקידה של האישה בהליך הגירושין אינו כה פסיבי כפי שסברנו.
• התורה חידשה מסלול שונה בשליחות, שאינו מבוסס על האצלת סמכותו של המשלח על השליח כי אם על הגדרת השליח כ'ידו הארוכה' של המשלח. כאמור, לאישה אין סמכות במה שנוגע לגירושין, ותפקידה בתהליך מצטמצם לקבלת הגט לידיה – "ונתן בידה". אולם "ידה" יכולה להתרחב ולכלול גם את יד השליח, הנחשב מעין 'הרחבה' של האישה.

על פי הכיוון השני מסתבר שיש הבדל מהותי בין שליחות הולכת הגט, שהיא שליחות של האצלת סמכות, ובין שליחות קבלת הגט, המבוססת על 'הארכת' ידה של האישה. להבדל זה יש ביטויים רבים, ונביא כאן רק שניים מהם, שניהם בשיטת הרמב"ם:

• הרמב"ם (גירושין ו, א–ד) פוסק שלמינוי שליח קבלה דרושים עדים, אך לא למינוי שליח הולכה. נראה שמינויו של שליח קבלה משנה את מעמדו האישי של השליח ומגדיר אותו כנציג של האישה, וזו חלות אישית, המצריכה עדים לקיום הדבר. מינוי שליח הולכה, לעומת זאת, אינו מגדיר את זהות האיש אלא רק מעביר לו סמכות.
• עוד כתב הרמב"ם (גירושין ו, ט) שקטנה אינה יכולה למנות שליח לקבלה מפני שעדי קיום אינם יכולים להעיד על הקטן. והשיג עליו הראב"ד שללא קשר לעניין העדים, כלל נקוט בידינו שהמשלח צריך להיות בן דעת. הרמב"ם סבור כנראה שהבעיה של העדר הדעת אינה נוגעת לשליחות לקבלה, שכן שליחות זו אינה הקניית סמכות, המצריכה דעת, אלא הרחבת הזהות האישית.