קידושין | דף מב | שליח לדבר עבירה

הגמרא בסוגייתנו קובעת שאין שליח לדבר עבירה, ולפחות בתחילת הסוגיה מעוגן דין זה בסברה: "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעים?!". בביאור סברה זו כתב הסמ"ע (קפב, ב): "ויכול המשלח לומר 'סברתי שלא ישמע לי לעשותו', לכך אין המשלח חייב". כיוון אחר משתמע מדברי רש"י: "אין שליח חשוב שליח לדבר עבירה שיתחייב שולחו, אלא הרי הוא כעושה מאיליו". נראה מדבריו שסברת "דברי הרב" מתייחסת לשליח ולא למשלח, ופירושה: מכיוון שהוראתו של המשלח הייתה נגד רצונו של הקב"ה, הרי היא בטלה, ונמצא שמעשהו של השליח נעשה ללא גורם מנחה וממילא זהו מעשה שלו עצמו.

ביטוי קיצוני לתפיסה כעין זו של הסמ"ע עולה מדברי היד רמה למסכת סנהדרין (כט ע"א), בעקבות קביעתה של הגמרא שם שהנחש שהסית את חוה יכול היה להיפטר מעונשו בטענת "דברי הרב ודברי התלמיד", אך כיוון שהוא לא טען כך, אף הקב"ה לא טען זאת עבורו, שכן "אין טוענין למסית". וכתב שם היד רמה: "ושמע מינה דהא דקיימא לן בעלמא דאין שליח לדבר עבירה, דוקא היכא דטעין משלח 'דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין', אבל היכא דלא טעין מיחייב" – מדובר בסך הכול בטענת פטור שיכול המשלח להעלות, ואם הוא לא יטען אותה, אין מניעה מלהענישו על מעשיו של השליח. לשיטת רש"י, כמובן, הדבר לא יעלה על הדעת.

ניסוח מתון יותר מצינו בדברי התוספות על סוגייתנו (ד"ה אמאי), שלפיהם כאשר השליח שוגג חייב המשלח על מעשהו, שכן השליח אינו מודע לדברי הרב. לפי הסמ"ע, הדבר יהיה תלוי בשאלה אם המשלח ידע שהשליח הוא שוגג, ועל כן צפוי לבצע את המעשה, אבל לדעת רש"י נראה שהוראה הנוגדת את רצון התורה בטלה מבחינה אובייקטיבית, לפיכך אין מעשיו של השליח מונחים על ידי המשלח ואין כאן שליחות.

יש לציין שהריטב"א חלק במפורש על התוספות, אך לא מחמת פירוש אחר בסברת "דברי הרב" אלא מפני שהבין שלמסקנת הסוגיה דין שליחות לדבר עבירה אינו מבוסס על סברה זו אלא על גזרת הכתוב בשחוטי חוץ: "דברי הרב... טעמא קאמרינן, שהוא כן על הרוב, מיהו דינא דאורייתא הוא כדלקמן, ואפילו היכא דליתיה להאי טעמא, כגון שהוא שוגג". נראה שלפי תפיסתו זהו דין בדיני איסורים, ולפיו החיוב על עברות הוא אישי ואינו מועבר כלל בשליחות – האחריות מוטלת על האדם העושה.

חקירה יסודית בדין "אין שליח לדבר עבירה" היא אם השליחות עצמה בטלה, או שמא השליחות קיימת, ורק האחריות על העבירה נשארת אצל השליח. לדוגמה: אם ראובן שלח את שמעון לקדש עבורו אישה שקידושיה הם עבירה, מובן שראובן אינו מתחייב על מעשה האיסור, אך האם הקידושין חלו? שאלה זו העסיקה את הפוסקים, וייתכן שיש בדבר שתי דעות בתוספות בבבא מציעא (י ע"ב ד"ה דאמר). על פי מה שראינו, מסתבר שלתפיסת הסמ"ע עצם השליחות בטלה, משום שהמשלח לא התכוון באמת לשלח, וכך גם לדעת רש"י, הרואה את השליח כמי שעושה את המעשה מאליו, אבל לשיטת הריטב"א ייתכן שעצם השליחות קיימת, אלא שהתורה קבעה שהמעשה אינו מטיל אחריות על המשלח (להרחבה על שיטת הריטב"א בעניין זה עיין בחידושיו על הסוגיה בבבא מציעא שם ד"ה להך).