קידושין מה - זכין בקידושין

  • הרב ברוך וינטרוב

קידושין דף מה - זכין בקידושין

לאחר שהזכירה את האפשרות שהאב יתרצה בקידושין שנתקדשה בתו שלא מדעתו, ממשיכה הגמרא ומספרת (מה ע"א) על שניים שישבו ושתו יין, ולפתע נתן אחד מהם כוס יין לחברו והציע לו לקדש בכוס זו את בתו (של המקבל) לבנו שלו (של הנותן). על מקרה זה אמר רבינא, כי אף מי שחושש בדרך כלל שמא נתרצה האב בקידושי בתו, אינו חושש שמא נתרצה הבן. ופירש רש"י (ד"ה שמא נתרצה הבן), שמאחר שגבר אינו נושא אלא את מי שנושאת חן בעיניו ("דייק ונסיב"), ומאחר שהאב אינו שליט על בנו לקדשו, אין קידושי האב מועילים. על תשובה זו שאלו חכמים את רבינא, מניין לו שהבן לא מינה את אביו לשליח, ורבינא השיב: "לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח". אך חכמים הוסיפו והקשו: "ודילמא ארצויי ארצייה קמיה", ופירש רש"י: שמא גילה הבן לאביו שהוא מעוניין באותה אישה, ואם כן זכות היא לו לקדשה, וממילא יכול אביו לקדשו אפילו לא מינהו שליח, מדין 'זכין לאדם שלא בפניו'.

פירוש זה של רש"י נתקל בהתנגדות של הראשונים משני כיוונים. טענה אחת, אותה העלה הרי"ד בתוספותיו (ד"ה ודילמא ארצויי), הייתה שאף אם הבן רוצה לקדש אותה אישה, מכל מקום, מאחר שמעשה הקידושין מצד עצמו הנו מעשה של חיוב (דהיינו: חיוב המקדש בשאר, כסות ועונה כלפי המתקדשת), אין הוא נכנס לגדר של זכין לאדם שלא בפניו.

ונראה שהרי"ד ורש"י נחלקו בדבר המנגנון של דין זכין. לדעת רש"י, דין זכין פועל כשליחות רגילה, המבוססת על כך שאנן סהדי שהמזוכה מעוניין במינוי המזכה לשליחו (עיין רש"י גטין ט ע"ב ד"ה יחזור). הרי"ד, לעומתו, סבור שאין כאן אנן סהדי, אלא התורה היא שממנה את המזכה לשליחו של המזוכה כאשר זכות היא לו; והגדרת המעשה הנדון כזכות - כך מבין הרי"ד - היא על פי מדדים כלליים אובייקטיביים, ולא על פי מדד אינדיבידואלי ופרטני. (להרחבה על אופיו של דין זכין עיין קצות החושן סימן ק"ה ס"ק א.)

טענה שנייה כנגד רש"י העלה ר"י הזקן בתוספותיו (ד"ה ופירוש ר"ש וגירסתו). ר"י טען, שכל עצמו של דין זכין לא נאמר אלא בממונות, ששם הכול תלוי בדעת הנותן, ואין המקבל צריך אלא לזכות במתנה, ועל כן אם יזכה לו אחר - זכה; "אבל גבי קידושין הוא [=השליח] צריך שיאמר דברים שיקנה בהם האשה", ולכך מסוגל רק שליח שמונה על ידי המשלח בפירוש.

דבריו של ר"י הזקן משקפים, כנראה, הבחנה בין שני מוסדות של שליחות. סוג אחד של שליחות הוא שליחות המתבצעת על ידי זכין, שהיא בעיקרה שליחות של ביטול: הזוכה מבטל את רשותו כלפי המזוכה, וממילא מכניס מעשה הקניין שלו את החפץ לרשות המזוכה, ללא שום צורך בייחוס המעשה למזוכה. בקידושין, לעומת זאת, נדרש מעשה שייוחס למשלח, וייחוס שכזה אפשרי, לדעת ר"י, דווקא על ידי מינוי מפורש. (להרחבה על שני הסוגים של שליחות ראה שערי יושר שער ז פרק ז, ובקובץ הערות סימן ע"ו אות ז.)

רש"י יוכל לחלוק על ר"י הזקן באחת משתי דרכים. אפשרות אחת היא לטעון שקידושין אינם שונים במהותם מכל קניין ממוני אחר, ואין צורך במעשה של המקדש דווקא. ברם, אם כנים דברינו לעיל, כי אז ניתן להעלות גם אפשרות שנייה: מאחר שלדעת רש"י, דין זכין חל על ידי אנן סהדי שישנו מינוי של המזוכה, ממילא יועיל דין זה לשיטתו אף בשליחות מן הסוג השני.