קידושין | דף מה | 'זכין' בקידושין

לאחר שהזכירה את האפשרות שהאב יתרצה בקידושין שנתקדשה בתו שלא מדעתו ממשיכה הגמרא בסוגייתנו ומספרת על שניים שישבו ושתו יין, ולפתע נתן אחד מהם כוס יין לחברו והציע לקדש בכוס זו את בתו של המקבל לבנו שלו. על כך אמר רבינא כי אף מי שחושש בדרך כלל שמא נתרצה האב בקידושי בתו, אינו חושש שמא נתרצה הבן. רש"י (ד"ה שמא) מסביר שמאחר שגבר אינו נושא אלא את מי שנושאת חן בעיניו ("דייק ונסיב"), ומאחר שהאב אינו שליט על בנו לקדשו, אין קידושי האב מועילים. בעקבות זאת שאלו חכמים את רבינא מניין לו שהבן לא מינה את אביו לשליח, ורבינא השיב: "לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח". אך החכמים הוסיפו והקשו "ודילמא ארצויי ארצייה קמיה", ופירש רש"י: שמא הבן גילה לאביו שהוא מעוניין באותה אישה, ואם כן זכות היא לו לקדשה, וממילא יכול אביו לקדשו אפילו לא מינהו שליח, מדין "זכין לאדם שלא בפניו".

פירוש זה של רש"י נתקל בהתנגדות של הראשונים משני כיוונים. טענה אחת העלה הרי"ד בתוספותיו (ד"ה ודילמא ארצויי), ולפיה אף אם הבן רוצה לקדש את האישה המדוברת, מאחר שמעשה הקידושין מצד עצמו הוא מעשה של חיוב (דהיינו חיוב המקדש בשאר, כסות ועונה כלפי המתקדשת), אין הוא נכנס לגדר "זכין לאדם שלא בפניו".

נראה שרש"י והרי"ד נחלקו בדבר המנגנון של דין 'זכין'. לדעת רש"י, דין 'זכין' פועל כשליחות רגילה, המבוססת על כך שאנן סהדי שהמזוכה מעוניין במינוי המזכה לשליחו (עיין רש"י גיטין ט ע"ב ד"ה יחזור). הרי"ד, לעומתו, סבור שאין כאן 'אנן סהדי', אלא התורה היא שממנה את המזכה לשליחו של המזוכה כאשר זכות היא לו, והגדרת המעשה הנדון כזכות נקבעת על פי מדדים כלליים ואובייקטיביים ולא על פי מדד אינדיבידואלי ופרטני (להרחבה על אופיו של דין 'זכין' עיין קצות החושן קה, א).

טענה שנייה כנגד רש"י העלה ר"י הזקן בתוספותיו על אתר. לטענתו, כל עצמו של דין 'זכין' לא נאמר אלא בדיני ממונות, שבהם הכול תלוי בדעת הנותן, ואין המקבל צריך אלא לזכות במתנה, ועל כן אם יזכה לו אחר – זכה; "אבל גבי קידושין הוא (=השליח) צריך שיאמר דברים שיקנה בהם האשה", ולכך מסוגל רק שליח שהמשלח מינה בפירוש.

דבריו של ר"י הזקן משקפים כנראה הבחנה בין שני מוסדות של שליחות. סוג אחד של שליחות הוא שליחות הנעשית באמצעות 'זכין', שהיא בעיקרה שליחות של ביטול: המזכה מבטל את רשותו כלפי בעל הזכות, וממילא מכניס מעשה הקניין שלו את החפץ לרשות בעל הזכות, ללא שום צורך בייחוס המעשה לבעל הזכות. בקידושין, לעומת זאת, נדרש מעשה המיוחס למשלח, וייחוס שכזה אפשרי רק באמצעות מינוי מפורש (להרחבה על שני סוגי השליחות ראה שערי יושר ז, ז; ובקובץ הערות עו, ז).

רש"י יוכל לחלוק על ר"י הזקן בשתי דרכים. אפשרות אחת היא לטעון שקידושין אינם שונים במהותם מכל קניין ממוני אחר, ואין צורך במעשה של המקדש דווקא. ברם, אם כנים דברינו לעיל אפשר להעלות אפשרות נוספת: מאחר שלדעת רש"י דין 'זכין' חל באמצעות 'אנן סהדי' שיש מינוי של בעל הזכות, ממילא יועיל דין זה לשיטתו אף בשליחות מן הסוג השני.