דילוג לתוכן העיקרי

קידושין | דף מו | התקדשי לי בתמרה

המשנה בדף מו ע"א עוסקת באדם המבקש לקדש אישה בתמרות, אלא שלא ברור שיש בהן שווה פרוטה. המשנה מבחינה בין מי שחזר על המילה "התקדשי" מספר פעמים ובין מי שלא חזר עליה אלא אמר "התקדשי לי בתמרה זו, ובזו, ובזו, ובזו". החזרה על המילה "התקדשי" במקרה הראשון יוצרת מספר מעשי קידושין נפרדים, שיש לבחון לגבי כל אחד מהם בנפרד אם ניתן בו לאישה שווי של פרוטה. במקרה השני, לעומת זאת, יש מעשה קידושין אחד, ולכן יש לבחון אם יש שווי כזה בכל התמרות גם יחד.

בגמרא נאמר שמשנתנו שנויה על פי דעת רבי שמעון במסכת שבועות (ה, ג). המשנה שם עוסקת באדם שחמישה אנשים תובעים ממנו את פיקדונותיהם, והוא דוחה את כל התביעות בשבועת שקר: "שבועה שאין לך בידי, ולא לך, ולא לך, ולא לך, ולא לך". כידוע, אדם שנשבע לשקר על ממון שבידו מתחייב בקורבן אשם (ויקרא ה, כ–כו). אך במקרה זה נשאלת השאלה כמה קורבנות יתחייב השקרן – אשם אחד או חמישה אשמות. לדעת רבי שמעון, כדי להתחייב בחמישה קורבנות צריך האדם לחזור על המילה "שבועה" ביחס לכל אחד מן התובעים. על פי סוגייתנו, זהו היסוד גם לדין שבמשנה שלנו: כדי ליצור מעשי קידושין נפרדים יש לחזור על המילה "התקדשי".

והנה, בשיטת הרמב"ם יש לכאורה סתירה בעניין זה. הרמב"ם פסק בהלכות אישות (ה, כו–כז) את דין משנתנו כהווייתו, דהיינו שאפשר לצרף את התמרות אם לא הפרידה ביניהן המילה "התקדשי". לפי זה נראה לכאורה שהרמב"ם מקבל את דעת רבי שמעון, אבל בהלכות שבועות (ז, י) פסק הרמב"ם נגד דעת רבי שמעון, וקבע שאדם שנשבע לשקר לחמישה תובעים מתחייב חמישה אשמות אף אם הזכיר את המילה "שבועה" רק פעם אחת. הכסף משנה בהלכות אישות עמד על סתירה זו, אך לא הציע לה תירוץ.

בביאור העניין שמעתי ממורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל שאפשר ליישב את דברי הרמב"ם לאור שאלת מפתח בהבנת חיוב אשם גזלות. כאמור, אדם מתחייב בקורבן זה בעקבות צירוף שני גורמים: הוא מכחיש את חיוב הממון המוטל עליו, וכן נשבע שהוא דובר אמת. האחרונים חקרו (הרב הזכיר את החקירה בשמו של ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק) מה מוקד החיוב: האם החיוב הוא על השקר, וליתר דיוק – על הניסיון לגזול את ממון הזולת, והשבועה אינה אלא כלי המאפשר את השקר והגזל, או שמא החיוב הוא על השבועה עצמה.

אם מוקד החיוב הוא בשבועה, מסתבר שיש לחזור על המילה "שבועה" כמספר התובעים, כדעת רבי שמעון. לפיכך הסיק ר' חיים מבריסק מכך שהרמב"ם פסק נגד רבי שמעון שלדעתו החיוב הוא ביסודו על הגזל, ועל כן במוקד האמירה מצויה הפנייה החוזרת לכל אחד מן התובעים (שאכן קיימת במקרה הנידון במסכת שבועות), והמילה "שבועה" באה רק לתת תוקף וחשיבות לפנייה, ואין צורך לחזור עליה בכל אחת מן הפניות.

אם כן, הרמב"ם פסק עקרונית כדעת רבי שמעון, כפי שעולה מדבריו בהלכות אישות. אבל ביחס לדין המשנה בשבועות הוא לא קיבל את שיטתו, משום שלדעתו המוקד של חיוב האשם הוא בכפירה, ולכן כאשר יש חמש כפירות אין צורך להוסיף עליהן חמש שבועות ודי בשבועה אחת.

יש להעיר שדברים אלה מבהירים את ההבחנה מסברה בין הלכות אישות להלכות שבועות, אך עדיין יש לברר מדוע סוגייתנו לא הציגה את ההבחנה הזאת וכיצד יכול הרמב"ם להתעלם מסוגיה מפורשת העורכת הקבלה בין התחומים. וצריך עיון.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)