קידושין מו - התקדשי לי בתמרה

  • הרב אביהוד שורץ

קידושין דף מו - "התקדשי לי בתמרה"

המשנה בדף מו ע"א עוסקת באדם שמבקש לקדש אישה בתמרות, אלא שאין ברור שיש בהן שווה פרוטה. המשנה מבחינה בין מי שחזר על המילה "התקדשי" מספר פעמים לבין מי שלא חזר עליה אלא אמר: 'התקדשי לי בתמרה זו, ובזו, ובזו ובזו'. החזרה על המילה "התקדשי" במקרה הראשון יוצרת מספר מעשי קידושין נפרדים, שיש לבחון לגבי כל אחד מהם בנפרד אם ניתן בו לאישה שווי של פרוטה. במקרה השני, לעומת זאת, ישנו מעשה קידושין אחד, ולכן יש לבחון אם יש שווי כזה בכל התמרות גם יחד.

בגמרא נאמר, שמשנתנו שנויה בדעת רבי שמעון במסכת שבועות בפרק שבועת הפיקדון (פ"ה פ"ג). המשנה שם עוסקת באדם שחמישה אנשים שונים תובעים ממנו את פיקדונותיהם, והוא דוחה את כל התביעות בשבועת שקר: 'שבועה שאין לך בידי, ולא לך ולא לך ולא לך ולא לך'. כידוע, אדם שנשבע לשקר על ממון שבידו, מתחייב על כך בקרבן אשם (ויקרא ה', כ-כו). אך נשאלת השאלה, כמה קרבנות יתחייב השקרן במקרה כזה: האם אשם אחד, או שמא חמישה אשמות? דעת רבי שמעון במשנה שם, שכדי להתחייב בחמישה קרבנות צריך אותו אדם לחזור על המילה "שבועה" ביחס לכל אחד מן התובעים. על פי סוגייתנו, זהו היסוד גם לדין שבמשנה שלנו: כדי ליצור מעשי קידושין נפרדים יש לחזור על המילה "התקדשי".

והנה, בשיטת הרמב"ם יש לכאורה סתירה בעניין זה. הרמב"ם פסק בהלכות אישות (פ"ה הלכות כו-כז) את דין משנתנו כהווייתו, דהיינו, שניתן לצרף את התמרות אם לא הפרידה ביניהן המילה "התקדשי" - פסיקה המלמדת, בפשטות, שהרמב"ם מקבל את דעת רבי שמעון. אבל בהלכות שבועות (פ"ז ה"י) פסק הרמב"ם נגד דעת רבי שמעון, וקבע שאותו אדם שנשבע לשקר לחמישה תובעים מתחייב חמישה אשמות אף אם הזכיר את המילה "שבועה" רק פעם אחת! הכסף משנה בהלכות אישות עמד על סתירה זו, אך לא הציע לה תירוץ.

בביאור העניין שמעתי ממורנו הרב ליכטנשטיין שליט"א, שניתן ליישב את דברי הרמב"ם לאור שאלת מפתח בהבנת חיוב אשם שבועות. כאמור, אדם מתחייב בקרבן זה בצירוף שני גורמים: הוא מכחיש את חיוב הממון המוטל עליו, וכמו כן נשבע שהוא דובר אמת. האחרונים חקרו (הרב הזכיר את החקירה בשמו של ר' חיים סולוביצ'יק מבריסק) מה מוקד החיוב: האם החיוב הוא על השקר - ליתר דיוק: על הניסיון לגזול את ממון הזולת - והשבועה אינה אלא כלי המאפשר את השקר והגזל, או שמא החיוב הוא על השבועה עצמה?

אם מוקד החיוב הוא בשבועה - הסביר הרב ליכטנשטיין - כי אז מסתבר שיש לחזור על המילה "שבועה" כמספר התובעים, כדעת רבי שמעון. לפיכך הסיק ר' חיים מבריסק מכך שהרמב"ם פסק נגד רבי שמעון, שלדעתו החיוב הוא ביסודו על הגזל, ועל כן במוקד האמירה מצויה הפנייה החוזרת לכל אחד מן התובעים (שאכן קיימת במקרה הנידון במסכת שבועות), והמילה "שבועה" באה רק לתת תוקף וחשיבות לפנייה, ואין צורך לחזור עליה בכל אחת מן הפניות.

הרמב"ם פסק, אם כן, באופן עקרוני כדעת רבי שמעון, כפי שעולה מדבריו בהלכות אישות. אבל ביחס לדין המשנה בשבועות הוא לא קיבל את שיטתו, משום שלדעתו המוקד של חיוב אשם שבועות הוא בכפירה - ועל כן אם יש חמש כפירות, אין צורך להוסיף עליהן חמש שבועות, אלא די בשבועה אחת.

יש להעיר, שדברים אלה מבהירים את ההבחנה שיש מסברה בין הלכות אישות והלכות שבועות, אך עדיין יש לדון מדוע סוגייתנו לא הציגה את ההבחנה הזאת, וכיצד יכול הרמב"ם להתעלם מסוגיה מפורשת שעורכת הקבלה בין התחומים. וצריך עיון.