קידושין מז - מִלווה להוצאה ניתנה

  • הרב אביהוד שורץ

קידושין דף מז - מִלווה להוצאה ניתנה

הגמרא (מז ע"א) מביאה את קביעתו של רב, שלא ניתן לקדש אישה במִלווה, כלומר: אם אדם הִלווה כסף לאישה, אין הוא יכול לקדש אותה בכסף ההלוואה. קביעה זו מעוררת שאלות רבות הן בסוגייתנו הן בסוגיה לעיל ו ע"ב, ובעיון זה נתמקד באחת מהן.

הגמרא אומרת, שדבריו של רב מבוססים על העיקרון "מִלוה להוצאה ניתנה", כלומר: לאחר שהִלווה האיש את הכסף לאישה, שוב אין הממון הזה שייך לו, וממילא אין הוא יכול לקדשה בו. והסוגיה ממשיכה ומציעה שיש מחלוקת תנאים אם מִלווה להוצאה ניתנה או לאו להוצאה ניתנה.

בביאור הדעה שמִלווה להוצאה ניתנה כתב רש"י על אתר: "להוצאה ניתנה - הלוה רשאי להוציאה בהוצאה, ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו". רש"י מסביר, שעל פי דעה זו רשאי הלווה לעשות בכסף מה שיחפוץ, ואיננו חייב לשמור על 'נזילותו' למקרה שהמַלווה יתבע את חובו. ומשמע מדבריו שהדעה החולקת, הסבורה שמִלווה לאו להוצאה ניתנה, מגבילה את זכות השימוש של הלֹווה בכסף.

הרי"ד בתוספותיו על אתר עמד על מסקנה זו העולה מדברי רש"י, וכך כתב: "מה שפירש המורה שלא ניתנה להוציאה בהוצאה אלא להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שתתבענו אינה נראה לי, שדבר זה רחוק הוא מן הדעת". טענתו של הרי"ד מובנת מאוד: אם אדם לווה כסף מחברו, הרי הוא מבקש, מן הסתם, להשתמש באותו כסף, ולמה נגביל אותו דווקא לשימושים מסוימים, השומרים על נזילותו?!

מכוח קושייתו מציע הרי"ד פירוש אחר: "והנכון בעיני לפרש כך: ומר סבר לא אמרינן מלוה להוצאה ניתנה, ואף על פי שהוא בעין אינה שלו". אלא שגם דבריו מחודשים מאוד: הרי"ד מסביר, שלמאן דאמר לאו להוצאה ניתנה, הלֹווה אמנם רשאי לעשות בכסף כל שיחפוץ, אך ביסודו של דבר הממון "אינה שלו" אלא של המַלווה!

שני החידושים שלפנינו מתייחסים לדעה שמִלווה לא ניתנה להוצאה. אך להלכה מקבלת סוגייתנו דווקא את הדעה החולקת, שמִלווה להוצאה ניתנה. עם זאת, דבריהם של רש"י ושל הרי"ד מעלים אל פני השטח שאלת מפתח בהבנת אופייה של הלוואה: האם נשמרת זיקה כלשהי בין המַלווה לממון שנתן, או שמא הוא מתנתק ממנו לחלוטין?

אין כאן המקום להאריך בבירור שאלה זו, אך נעיר שהיא העומדת במוקד הדיון בהמשך הסוגיה, כשהגמרא בוחנת את אחריות הלֹווה על המעות שקיבל. אם נאמר שלמַלווה יש בעלות כלשהי על המעות, יש מקום להבין את הדעה הפוטרת את הלווה מאחריות לאבדן המעות; סוף סוף המעות אינם שלו, והוא עשוי לטעון שכשם ששואל פטור מתשלום על החפץ ששאל במקרה של אונס, כך פטור גם הוא מאחריות למעות. לעומת זאת, אם המעות הופכים לנכס ששייך אך ורק ללווה, הרי שרובצת עליו החובה לפרוע חוב, וברור שחובה זו קיימת גם אם המעות יאבדו.