קידושין | דף מט | על מנת שאני צדיק

"'על מנת שאני צדיק' – אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו" (מט ע"ב).

הלכה זו מפתיעה: וכי די בכך שאדם יהרהר תשובה בליבו? הלוא כך לימדנו הרמב"ם בהלכות תשובה (א, א):

"כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני הא‑ל ברוך הוא, שנאמר 'איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו' – זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. כיצד מתודין? אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך... וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים".

יתר על כן: הרמב"ם (שם ה"ד) מוסיף שכדי לכפר על חלק מהעבֵרות לא די בתשובה מלאה, ויש עבֵרות שאינן מתכפרות אלא ביום הכיפורים, בייסורים ואפילו במיתה. כיצד אפוא ניתן להסתפק בהרהור תשובה שבלב?

הסבר אפשרי לסוגייתנו מציע הגרי"פ פערלא בחיבורו על ספר המצוות לרס"ג (ג, מב). הוא מדייק מדברי ספר יראים (סימן תמ"א) שחובת הווידוי נאמרה רק בהקשר של קורבן. אך הסבר זה, כמובן, אינו מעלה ארוכה לשיטת הרמב"ם. באופן הפוך ניתן לתרץ על פי המשתמע מדברי האור זרוע (א, קיב), שסוגייתנו חוששת שמא המקדש גם התוודה בפיו, אך ודאי שזהו פירוש דחוק למדי למילים "שמא הרהר תשובה בדעתו".

המנחת חינוך (מצווה שס"ד) נזקק לשאלה זו ויישב:

"דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל, דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשובה כמבואר לקמן, ומכל מקום כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, הכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב, מכל מקום הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו יתברך, ואינו תלוי בכפרה כלל".

על פי כיוון זה, שהגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל (איש ההלכה, עמ' 92–94) פיתח בהרחבה, הליך התשובה כולל שני מרכיבים: מרכיב אחד הוא כפרת החטא, שאכן מותנית בווידוי, ובעבֵרות חמורות – גם במכפרים נוספים. המרכיב השני הוא תיקון האדם, ומרכיב זה אינו מותנה בווידוי, שכן המוקד שלו אינו בטיפול במה שהיה כי אם בשינוי הדרך והזהות האישית של העבריין.

דומה שיסוד זה עולה גם מן הגמרא ביבמות (כב ע"ב). המשנה שם (ע"א) קובעת (על פי פירושו של רב יהודה בגמרא שם) שממזר חייב בכבוד אביו, וחייב מיתה אם הכהו. הגמרא התקשתה בכך, שהרי חיוב זה מתייחס רק למי ש"עושה מעשה עַמְּךָ", ואילו האב הנידון בא על ערווה והוליד ממנה בן, ואף אם עשה תשובה על כך, הלוא על זה נאמר "'מעֻוות לא יוכל לתקון' – זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר", דהיינו שחטאו אינו ניתן לתיקון מלא, שכן רשמים ברורים שלו ממשיכים להתקיים בעולם. על כך משיבה הסוגיה שם: "השתא מיהא עושה מעשה עַמְּךָ הוא" – אף על פי שהכפרה על חטאו של האב היא במובן מסוים בלתי אפשרית, יכול האדם עצמו להתרומם ולהגיע למדרגת "עושה מעשה עַמְּךָ", ועל פי סוגייתנו נוסיף: ואפילו להיות צדיק גמור.