קידושין | דף נא | המקדש אחת משתי אחיות

הגמרא בסוגייתנו מביאה את מחלוקתם של אביי ורבא בדין קידושין שאין מסורין לביאה: לדעת אביי קידושין כאלה חלים, ולדעת רבא אינם חלים. מה הם קידושין שאין מסורין לביאה?

התוספות (ד"ה קידושין) הבינו מדברי רש"י שכל קידושין של אישה שאסור למקדש לבוא עליה נחשבים קידושין שאין מסורין לביאה, והקשו על כך מן הדין הידוע שקידושין תופסים בחייבי לאווין, דהיינו כאשר האיסור על בני הזוג הוא איסור לאו בלבד, ורק כאשר יש חיוב כרת על הביאה אין הקידושין חלים. בעקבות קושיה זו ביארו התוספות שקידושין שאין מסורין לביאה הם דווקא קידושין המחילים בעצמם את האיסור, ולדעת רבא אין הם חלים מפני שתוצאתם – איסור הביאה – הפוכה ממגמתם, דהיינו ייחוד האישה לבעלה.

התוספות הדגימו את שיטתם באמצעות ראיה המובאת בהמשך הסוגיה: המקדש אחת משתי אחיות, ולא פירש איזו מהן קידש. אם יחולו קידושין כאלה – כפי שמדייקת הגמרא בתחילה ומביאה מכך ראיה לשיטת אביי – תיאסר הביאה על כל אחת מן האחיות, שכן כל אחת מהן עומדת בספק איסור אחות אשתו, שהוא מן התורה. הרי מוכח מכאן, טוענים בעלי התוספות, כי סוגייתנו דנה במצב שבו עצם מעשה הקידושין מחיל את איסור הביאה על שתי הנשים.

אלא שעל הבנת התוספות יש להקשות: הרי כאשר אדם מקדש אחת משתי אחיות ואינו מפרש את מי קידש, מצד האמת אחת מהן אכן מקודשת ומותרת, והשנייה כלל אינה מקודשת, והיא שאסורה, ואיננו אוסרים את שתיהן אלא מפני חסרון ידיעתנו, שאין אנו יודעים איזו מהן קידש. אם כן, לא מעשה הקידושין אוסר, כי אם ספקנו, וכיצד אפוא הגדירו התוספות מצב זה כמצב שבו הקידושין מחילים את האיסור?

תשובה לשאלה זו מונחת בהבנתו של הגאון ר' שמעון שקופ בדין המקדש אחת משתי אחיות. בספרו שערי יושר (ג, כב) מסביר הגרש"ש שהאיסור הכפול במקרה זה אינו נובע מחמת הספק בידיעתנו כי אם מעצם מעשה הקידושין. כיצד? קידושין חלים באמצעות מעשה נתינת הכסף והפניית האמירה כלפי האישה. כאן הופנו גם המעשה וגם האמירה לכל אחת משתי האחיות, וכל אחת מהן היא בגדר 'מקודשת אפשרית' ובד בבד גם בגדר 'אסורה אפשרית' מדין אחות אשתו. מעתה יובנו דברי התוספות: אכן, עצם מעשה הקידושין הוא שאסר את שתי הנשים, ועל כן הקידושין נחשבים כקידושין שאין מסורין לביאה.

לסיום נעיר כי ייתכן שהסבר זה של הגרש"ש דומה לביאורו של הגרי"ד סולובייצ'יק ביחס לזמן 'בין השמשות', שההלכה מתייחסת אליו בדרך כלל כאל ספק יום ספק לילה. הגרי"ד טען שאין מדובר כאן בספק רגיל בידיעתנו את הדין, אם בין השמשות נחשב כיום או כלילה, כי אם בהגדרה חלופית, שלישית, הנושאת אופי של מה שהוא כינה "ספק בעצם", ולפיה בין השמשות הוא בו־זמנית הן יום הן לילה הן לא יום ולא לילה (שיעורים לזכר אבא מרי, מאמר יום ולילה, אות ב–ג, עמ' צז–קז).