קידושין | דף נז | לא אמרה תורה שלח לתקלה

בסוף הדיון בשאלת איסורה של הציפור המשולחת קובע רבא בסוגייתנו כי מסתבר יותר לדרוש את הפסוקים כמלמדים שלאחר שילוחה לחופשי תותר ציפור של מצורע, שכן "לא אמרה תורה שלח לתקלה": לא סביר שהתורה תצווה לשלח את הציפור ובה בשעה תאסור אותה בהנאה, ובכך תביא את המוצא התמים לידי תקלה.

על סברה זו הקשה המשנה למלך (מעילה ז, ו): וכי איזו תקלה יש כאן? הלוא הציפור המשתלחת ודאי בטלה ברוב הציפורים שבעולם, וממילא מותרת היא למוצאה בלא שום פקפוק!

המשנה למלך עצמו טען כי התקלה אינה של מי שימצא את הציפור כי אם של המשלח גופו, שעל ידי השילוח הרי הוא מבטל איסור בידיים – פעולה האסורה, לדעת המשנה למלך, מדאורייתא. ברם גם מבלי להיכנס לשאלת ביטול איסור בידיים נראה ביאורו של המשנה למלך קשה: ראשית – הרי השילוח הוא מצוות התורה, ולכן ודאי שאין בו איסור; ושנית – מן הלשון "שלח לתקלה" משמע שהתקלה היא לאחר השילוח ולא במהלכו.

על כן נראה ליישב את קושיית המשנה למלך באופן אחר. בתורת כוהנים (אחרי מות פרשה ד הלכה ז) לומדים מן הפסוק "וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם" (ויקרא טז, כא) כי השעיר מכפר אף על אונסים. ולכאורה הלימוד תמוה: מדוע יש צורך לכפר על אונס? הרי אונס – רחמנא פטריה! הר"ש בפירושו על התורת כוהנים טוען כי הכוונה לאונס הקרוב לשגגה. ברם נראה שניתן לבאר את הדברים גם באופן אחר. יש עבירות הכוללות מלבד עצם העבירה על צו המלך גם נזק הנובע מעצם מעשה העבירה. כך למשל דרשו חז"ל (יומא לט ע"א) שאכילת מאכלות אסורים, שהתורה אמרה עליהם "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (ויקרא יא, מג), מטמטמת את הלב. באופן דומה אפשר להסביר את כוונת התורת כוהנים: האונס אומנם פותר את בעיית העבירה על צו המלך, אך אין הוא מבטל את הנזקים השליליים הנובעים מעצם מעשה העבירה, ולכך נועד השעיר.

כעת נוכל להבין גם את סברתו של רבא. אומנם הציפור המשולחת בטלה ברוב, והמוצא אותה מותר בה לחלוטין, אך הביטול ברוב אינו משנה את מעמדה המציאותי כאיסור, והנזק הנגרם מאכילתה אינו בטל. על כן, טוען רבא, יש להניח כי בצווֹתהּ על השילוח דאגה התורה למנוע את התקלה שהוא עלול לגרום והפקיעה מן הציפור את מעמדה האיסורי.