קידושין | דף נח | איסורי הנאה דאורייתא ודרבנן
במסגרת הדיון באפשרות לקדש באיסורי הנאה שונים מבררת הגמרא בסוגייתנו את מחלוקת רבי שמעון וחכמים בשאלה אם אפשר לקדש בחולין שנשחטו בעזרה. בתחילה סוברת הגמרא כי רבי שמעון, המכשיר את הקידושין, סבור כי חולין שנשחטו בעזרה אסורים מדרבנן בלבד, ואילו חכמים, המבטלים את הקידושין, מבינים שזהו איסור תורה.
התוספות (ד"ה אלמא) הקשו על הבנה זו קושיה חמורה: מאי שנא אם האיסור מדאורייתא או מדרבנן? והלוא במסכת פסחים (ז ע"א) למדנו שקידושין בחמץ מדרבנן אינם חלים!
בעלי התוספות מיישבים שיש לחלק בין שני סוגים של איסור דרבנן: כאשר לאיסור יש שורש בתורה, וחז"ל רק הרחיבו את תחומו, כגון איסור חמץ, אין הקידושין חלים; אך אם האיסור אינו הרחבה של איסור דאורייתא, אלא כל כולו חידוש מדרבנן, דוגמת חולין שנשחטו בעזרה לדעת רבי שמעון, הקידושין קיימים. ולכאורה אין תירוצם מובן: מה לי אם יש לאיסור שורש מדאורייתא אם לאו? סוף סוף החפץ אסור בהנאה!
דומה שנוכל להשיב על שאלה זו על פי ביאורו של ר' אלחנן וסרמן (קונטרס דברי סופרים א, ה) להבדל שבין איסורי הנאה דאורייתא לאיסורי הנאה דרבנן. ר' אלחנן מסביר כי באיסורי הנאה כלולים שני דינים: האחד – האיסור על הגברא להשתמש בחפץ האסור, והשני – הפקעת דין ממון מן החפצא והגדרתו כעפרא בעלמא. ר' אלחנן טוען שבאיסורי הנאה דרבנן מתקיים רק הדין הראשון – איסור ההנאה המוטל על הגברא – אך לא הדין השני, המפקיע מן החפץ את מעמדו כממון.
לאור דברי ר' אלחנן נוכל להסביר שאפשר לקדש אישה באיסורי הנאה דרבנן מפני שהחפץ מצד עצמו הוא שווה כסף ומסוגל לקניין כסף, ואיסורה של האישה בו אינו מעלה ואינו מוריד. בעלי התוספות סברו, כפי הנראה, כי גדרו של איסור שהוא חידוש גמור של חכמים שונה מגדרו של איסור שאינו אלא הרחבה של איסור תורה. כך למשל איסור חמץ במהלך השעה השישית הוא הרחבה של איסור חמץ דאורייתא – חז"ל הגדירו את השעה השישית כשעה שאיסור חמץ חל בה כמו בשעה השביעית, וממילא שווים גדרי האיסור בשעה השישית לגדריו לאחריה, ולענייננו – החמץ מופקע מגדר ממון. לעומת זאת, במקום שחכמים חידשו את עצם האיסור, כמו בחולין בעזרה לדעת רבי שמעון (על פי ההווה אמינא), אין זה אלא איסור גברא.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)