קידושין | דף עב | ייאוש מעבד

הגמרא בסוגייתנו מתלבטת אם לדעת שמואל נשלחו עבדים למישן, ומסיקה שאף אם שמואל אכן סובר כן, הדבר אינו סותר את דעתו שאפשר לשאת את בנות מישן ללא חשש שמא מעורב בבני המקום זרע עבדים, שכן לדעת שמואל "המפקיר עבדו – יצא לחירות, ואינו צריך גט שחרור".

רש"י על אתר (ד"ה לעולם) מבאר שכיוון שהעבדים נגזלו ונשלחו למישן, ובעליהם נתייאשו מהם, הרי ייאוש זה הוא כהפקר, והעבד יוצא לחירות ללא צורך בגט שחרור. מכאן הוכיחו האחרונים (עיין למשל מחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר סימן ז') שרש"י הבין את פעולת הייאוש כמקבילה לפעולת ההפקר.

גישה אחרת מצאנו בתוספות בבבא קמא (סו ע"א ד"ה כיון). הגמרא שם מסבירה את הדעה שגזלן אינו קונה בייאוש הבעלים בכך שהחפץ הגיע לידי הגזלן באיסור. בעלי התוספות מציינים כי לוּ היה הייאוש פעולה של הפקר, לא היה זה משנה כיצד הגיע החפץ לגזלן, שהרי סוף סוף הוא מופקר והגזלן יכול לקנותו, ועל כן הם למדים מכאן שייאוש "אינו כהפקר גמור".

בעלי התוספות אומנם אינם מסבירים כיצד הם מבינים את דין ייאוש, אך אפשר שנוכל ללמוד על כך מהתייחסותם לדינו של שמואל. אם ייאוש איננו הפקר – כיצד הוא יכול, לפי שמואל, לשחרר עבד? בעלי התוספות (שם) מסבירים שכדי להבין זאת יש לעיין בהמשך דבריו של שמואל. שמואל מסביר כי הצירוף "עבד איש" (שמות יב, מד) בא להדגיש שאחד התנאים לעבדות הוא שהעבד יהיה נתון ברשות בעליו, ו"עבד שאין לרבו רשות עליו – אין קרוי עבד". ייאוש, קובעים בעלי התוספות, אף אם אינו הפקר, מכל מקום הרי הוא מוציא מרשות הבעלים!

בעיוננו לדף נ"ב עסקנו בשאלה אם ייאוש מועיל עוד בטרם נודע למאבד דבר האבֵדה, או שמא רק משעת הייאוש ממש. בחידושיו על בבא מציעא (סימן כ') הסביר ר' שמעון שקופ כי יסוד המחלוקת הוא בשאלה אם ייאוש הוא פעולה או מצב תודעתי של חוסר רצון. אם ייאוש הוא פעולה, לא ייתכן שהוא יועיל קודם התרחשותו בפועל. לעומת זאת, אפשר בהחלט לומר שעמדתו הנפשית של אדם כלפי מציאות מסוימת אינה תלויה בהכרח בידיעתו את הנתונים. לדוגמה: אף אם אדם אינו יודע שחפץ מסוים שלו אבוד ממנו כעת, ברור שגם כעת אין ברצונו ובכוונתו לרדוף אחר חפצים שאבדו ממנו, ולפיכך אפשר להגדיר כבר עתה את עמדתו כלפי החפץ כעמדה של חוסר רצון ושל ייאוש.

לאור הבחנתו של ר' שמעון שקופ נוכל אולי לבאר גם את שיטת בעלי התוספות. להבנתם, ייאוש איננו פעולה משפטית של הפקר כי אם ניתוק הזיקה הנפשית שיש לאדם כלפי חפץ מממונו. אלא שלניתוק הזיקה הנפשית בין אדם לממונו יש משמעויות שונות בתחומים שונים. בגזֵלה אין ניתוק זה מועיל, שכן הייחוס המשפטי של החפץ לבעלים עודנו קיים, והתורה לא תפקיע את בעלותו בשל ייאוש הנובע כולו ממעשה איסור שנעשה כלפיו ("באיסורא אתאי לידיה" בלשון הגמרא בבבא קמא). ביחס לדיני עבד, לעומת זאת, מחדש שמואל שבעלות האדון על עבדו חייבת לכלול בתוכה גם את מרכיב הזיקה הנפשית, ואם זו איננה קיימת – לא די בייחוס המשפטי לבדו כדי לשמר את בעלותו של האדון על העבד. אבֵדה מייצגת בהקשר זה את המצב ה'ניטרלי', שבו אין גורמים המטים את הכף לכיוון הפקעת הבעלות או כנגדה, ובה אנו אכן פוסקים שייאוש קונה.

[חשוב להדגיש שאת הבנת הייאוש כשינוי במצב התודעתי של הבעלים כלפי החפץ אמר הגרש"ש בביאור דעת רבא, שייאוש שלא מדעת הוי ייאוש. אם נרצה ליישם גישה זו בדעת אביי, שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש, וכפי שאכן ניסינו לעשות במהלך העיון הזה, שבו ביקשנו להסביר על הדרך הזאת את שיטת התוספות, נצטרך להכניס בה שינוי מסוים ולומר כי אומנם מהותו של הייאוש היא שינוי זיקתו הנפשית של האדם לחפץ, אך שינוי זה נחשב משמעותי רק אם הוא בא בעקבות היוודע דבר האבדה, ואין די בעמדתו העקרונית של האדם כלפי מצב כזה.]