קידושי כהן לגיורת שהתגיירה בקטנותה (חלק ב')

  • הרב אוהד פיקסלר
בשבוע שעבר למדנו את סוגיית הגמרא בקידושין העוסקת בקידושי כהן עם גיורת או עם בת גרים. ראינו כי ישנה מחלוקת בין התנאים בנוגע לגדרי האיסור. כפי שראינו, מחלוקת זו עשויה להעיד על האופן השונה שבו תפסו התנאים את מהות ה'מעלה שעשו ביוחסין' בנוגע לכהנים. נזכיר כאן את מחלוקת התנאים בקצרה:
  1. לפי רשב"י הבעיה בקידושי גיורת לכהן היא מצד היעדר הבתולים.
  2. לדעת ר' יהודה ור' אליעזר בן יעקב הפסול נובע מהיעדר ה'ייחוס' של הבת. יש צורך שהבת תתייחס אחר זרע ישראל כדי שתהיה ראויה לכהן.
  3. לפי ר' יוסי על הכהן  להתחתן עם 'בת ישראל' דווקא השאלה האם האישה מוגדרת כ'בת ישראל' נובעת ממעמדה בזמן הלידה.
השבוע נמשיך לעיין בשיטות הראשונים ובפסיקת ההלכה בסוגיה. לאור כך נבחן גם את שאלת קידושי כהן לאישה שהתגיירה בגיל צעיר.
 

שיטות הראשונים ופסיקת ההלכה

בעקבות דברי הגמרא ביבמות (ס ע"ב) שהובאו בשיעור הקודם מוסכם בראשונים כי אין הלכה כדעת רשב"י. ואולם נחלקו הראשונים בטעם הדבר – מדוע אשה שהתגיירה כשהייתה בת פחות מג' שנים אסורה לכהן?
לפי תוספות (יבמות סא ע"א ד"ה אין) גם אשה שנתגיירה בגיל צעיר מג' שנים אסורה להתחתן עם כהן מפני שהיא נחשבת לגביו כ'זונה'. בדרך זו גם כותב המרדכי (יבמות סימן מו), ומסביר כי על אף שלפני שנתגיירה לא הייתה האישה כלל בגיל המתאים לביאה, "הואיל והיא באה מן העכו"ם השטופים בזימה כלהו מיקרי זונות אפילו אותן שידוע לנו שנשתמרו".
ואולם, נראה שהרמב"ם ראה את הדברים בצורה מעט שונה. נעיין באופן בו הוא פוסק את דין זה להלכה בתחילת פרק יח בהלכות איסורי ביאה:
מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה היא כל שאינה בת ישראל, או בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו אסור השוה לכל... וכן הגיורת והמשוחררת אפילו נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שנים הואיל ואינה בת ישראל הרי זו זונה ואסורה לכהן. מכאן אמרו גוי או עבד... שבאו על היהודית עשו אותה זונה, ונפסלה לכהונה. ואם היתה כהנת נפסלה מן התרומה...                                          (הלכות א-ג)
הרמב"ם מדגיש כי ישנן שתי הגדרות לאיסור זונה: (א) אינה בת ישראל. (ב) בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להינשא לו. לענייננו, אנו רואים כי הרמב"ם פוסק להלכה כדעת ר' יוסי וכסברתו – האיסור נובע מהעובדה שהאשה נולדה כגויה אף אם התגיירה בגיל צעיר משלוש שנים. האיסור אינו קשור לבתוליה של האשה, אלא קשור להגדרת זונה לגבי נישואי כהן – כל אישה שאינה בת ישראל מלידתה.
ואולם הרמב"ם מדגיש כי דין זה איננו עומד כשלעצמו אלא מתקשר לאיסור על כהן להינשא לאישה המוגדרת כ'זונה'. לדעת הרמב"ם, גם מי שהתגיירה בגיל צעיר נחשבת עדיין כ'זונה' לעניין קידושיה לכהן.
 לאור כך יש להסביר את השגת הראב"ד על אתר – "אינה משום זונה אלא משום דכתיב 'בתולות מזרע בית ישראל' והכי איתא בקידושין". בניגוד לרמב"ם, הראב"ד טוען כי האיסור אינו משום דין 'זונה' אלא נלמד מהפסוק ביחזקאל. נראה כי הרמב"ם הבין שזה בדיוק האופן שבו ר' יוסי לומד את הפסוק. יחזקאל אינו יכול לחדש איסור מדעתו, ולכן הכתוב ביחזקאל איננו אלא גילוי ופירוט הגדר המופיע כבר בתורה. מהפסוק ביחזקאל יש אפוא ללמוד כי איסור זונה לכהן האמור בתורה נאמר לגבי כל מי שאיננה מזרע ישראל, וזהו משלמדו חז"ל, ולמד יחזקאל עצמו 'מפי השמועה'.
שיטה שלישית היא זו העולה מתוך דברי הראב"ד שראינו, והובאה גם בפירוש בדברי הרשב"א בתשובה:
ועוד: תדע לך, דעל כרחין, דר' יוסי לא משום זונה קאמר... ומי איכא למימר: דעד שלא נולדה זינתה. ומי נימא: שהאם זינתה, והיא וילדה שנבעלו מן הבטן נעשית זונה, דברים כאלו לא יאמרו משמך... ואתה לא נרגשת בזה, אדרבה, תפשת בזה, ואמרת: דזונה היא מדאורייתא. ואיך יעלה זה על לבבך שמן הבטן יעשוה זונה... אלמא, לא בא עליהן זכר כלל, ורובן של תינוקות פחותות מבת שלש שנים ויום אחד אינן נבעלות, והיאך אפשר לומר: שכולן זונות מדאורייתא, היעלה זה על לב שום אדם בעולם? אלא שלא היתה מחלוקתם אלא בגזרת הכתוב, כמו שאמרתי, ודברים ברורים דברים פשוטים הם... וההיא, הלכה היא, ולא אמרה אליבא ר' שמעון בן  יוחאי, דלית הילכתא כותיה...       (ח"ג סימן שעב)[1]
בדברי הרשב"א ישנם שלושה חידושים- 1) האיסור של גיורת לכהן הינו מדאורייתא. הרשב"א בחידושיו (יבמות ס,ב ד"ה אמר ר"ש) מסביר שלמרות שהמחלוקת היא בפירוש הפסוק ביחזקאל, התוקף הינו מהתורה הואיל ויחזקאל גילה את כוונת התורה. 2) לפי דעת ר' יוסי גם אם הורתה הייתה שלא בקדושה- אסורה, למרות שלידתה הייתה בקדושה. 3) מחלוקת התנאים היא בהבנת גזרת הכתוב, ואינה נובעת מתוך הגדרת דין זונה.

תוקף האיסור והשלכות לטעם האיסור

עד כה ראינו שלוש שיטות בראשונים בנוגע לשאלה מדוע אשה שהתגיירה כשהייתה פחות מג' שנים אסורה לכהן: 1) משום שהיא נחשבת זונה (רש"י, תוס' ומרדכי). 2) משום שהיא אינה בת ישראל ולכן היא מוגדרת כזונה (רמב"ם). 3) דין שנלמד מגזירת הכתוב (ראב"ד, רשב"א).
הריטב"א מפרש את הסוגיה לפי השיטה השלישית, וכן הוא מביא נפקא מינה הלכתית בין השיטות לגבי חומרתו של האיסור.
פרש"י ז"ל דלא מפסלא משום זונה, ולכאורה נראה מדבריו דרבנן דפסלי היינו משום דמחזקי לה שנבעלה לגוי בגיותה והויא זונה. ולא נהירא... ותו דהא בדאורייתא פליגי, ואילו האי איסורא דרבנן הוא דחיישי לה שנבעלה לפי שסתם גויות הם זונות, ועוד דהא אמר רבי יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו ובמשמעות הכתוב פליגי ומשום גזירת הכתוב אתו עלה זה לכשרות וזה לפסלות. ואע"ג דמקרא זה דברי קבלה הוא מכל מקום דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל ופירש...       (קידושין דף עח,א ד"ה תניא רשב"י)
נפקא מינה בין השיטות היא שאלת תוקף האיסור –  לפי רש"י האיסור הוא רק חשש מדרבנן ואילו לדעת הרשב"א (ואולי אף לדעת הרמב"ם, ראה להלן) האיסור הוא מהתורה.[2]
לאור נפקא מינה זו יש להציע השלכה נוספת למחלוקת הראשונים. השולחן ערוך פוסק בתחילת סימן ו' באבן העזר:
כהן אסור מן התורה בגרושה, זונה וחללה, ואסור בחלוצה מדרבנן. לפיכך אם עבר ונשא ספק חלוצה, אין צריך להוציא. אבל גרושה, אפילו אינה אלא  ספק גרושה, צריך להוציא בין שנתגרשה מן האירוסין בין שנתגרשה מן הנשואין...
לפי השולחן ערוך, אם כהן עבר והתחתן אם אשה שאסורה עליו מהתורה הוא צריך לגרשה, בעוד שאן היא אסורה מדרבנן אין הוא חייב בכך. אם כן, לפי שיטת רש"י במקרה בו כהן התחתן עם גיורת הוא אינו חייב להוציאה, בעוד שלפי הרשב"א צריך להוציא. הסיבה לחילוק בין דאורייתא ודרבנן נובעת מכך שהיום הכהנים הינם ספק כהנים, ולכן חכמים לא החמירו במקרה של איסור דרבנן.
הבאר היטב (שם ס"ק ב) מביא מחלוקת אחרונים בפסיקת ההלכה למעשה בימינו: דעת המהרי"ט ושו"ת חוט השני להחמיר גם באיסור דרבנן, וכנגדם דעת המהרשד"ם ושו"ת שבות יעקב כפסק השולחן ערוך.[3]
יתכן ונפק"מ נוספת בין שתי שיטות אלו תהיה במקרה של אשה שאמה התגיירה כאשר הייתה בהיריון. כפי שראינו, הרשב"א מבין שר' יוסי אוסר במקרה זה, והוא לומד זאת מכך שר' יוסי תולה את הדבר בזריעת זרע הולד במעי אמה. ואולם, לאור סברת התוספות והמרדכי שתלו את האיסור בזימה השוררת בחברה הגויית, הרי שאין כל בעיה של פריצות וזימה אם הבת נולדה וחיה את כל חייה בסביבת ישראל, אף אם בשעת העיבור הייתה אימה עדיין גויה.
ואמנם, אם נעיין בסוגיית הירושלמי נמצא שהלשון שם שונה מעט מהלשון בסוגייתנו – "רבי יוסי אומר: עד שיולדו בקדושת ישראל". לפי הירושלמי, הפרמטר הרלוונטי איננו זריעת הולד במעי אמו אלא זמן הלידה.
בפסקה הבאה נעיין בשיטת הרמב"ם בנוגע לשתי שאלות אלו- מהו תוקף האיסור ומה הדין לגבי אשה שאמה התגיירה בזמן ההיריון.

שיטת הרמב"ם

אנו מוצאים מחלוקת בהסבר שיטת הרמב"ם האם איסור כהן לגיורת הוא מהתורה או מדרבנן. אי הבהירות נובעת מלשונו בפסיקת ההלכה: בתחילת פרק יח בהלכות איסורי ביאה הרמב"ם משנה מלשון הגמרא ולא מביא את הפסוק מיחזקאל כמקור לדין, אלא משתמש בלשון של 'מפי השמועה'.
הרמב"ם משתמש פעמים רבות בלשון 'מפי השמועה', כאשר ברצונו לומר כי הלכה זו הינה הלכה מקובלת מדורות קודמים ולא הלכה שנתחדשה בדורות מאוחרים.[4] הרמב"ם נוקט בלשון זו עבור סוגים שונים של הלכות: הלכות שתוקפם מהתורה, הלכות שתוקפם מדרבנן ומקובלות מזה דורות והלכות שהן כעין הלכה למשה מסיני. האחרונים נחלקו בפסיקת הרמב"ם במקרה זה לאור דבריו בעניינים נוספים המשיקים להלכה זו.[5]
בהמשך פרק יט הרמב"ם מתייחס להבדל שבין דעת ר' יוסי, המצריך 'הורתה ולידתה בקדושה' לבין דעת ראב"י, המצריך 'זרע ישראל'. פסק הרמב"ם מקביל לפסקו בפירוש המשנה בביכורים – לכתחילה יש לנהוג כדעת ראב"י אך עיקר הדין הוא כר' יוסי:
גרים ומשוחררים שנשאו אלו מאלו והולידו בת, אפילו אחר כמה דורות הואיל ולא נתערב בהן זרע ישראל הרי אותה הבת אסורה לכהן. ואם נשאת לא תצא, הואיל והורתה ולידתה בקדושה. אבל גר או משוחרר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת ומשוחררת בתו כשרה לכהונה לכתחלה. (הלכה יב)[6]
הרמב"ם חילק בפסיקה בין שני פרקים – עיקר הדין מופיע בפרק יח (כפי שהוא מעיר בהלכה יא שהוא כבר ביאר שדין גיורת כזונה). ושם הוא מביא את ההגדרה ההלכתית ושולל במפורש את דעת רשב"י לפיה האיסור הוא רק בפחות מבת שלוש. בפרק י"ט מובאת תוספת שלכתחילה יש לנהוג כשיטת ראב"י. יש אפוא לשאול מדוע הרמב"ם לא מזכיר את החילוק בין הדין דיעבד לבין הדין לכתחילה במהלך עיקר הדיון, המצוי בפרק יח?
ניתן להציע כאן הסבר שדומה לחילוק שכותב ר' חיים הלוי בחידושיו על הרמב"ם (פי"ז ה"ב). לדעת ר' חיים, יש לחלק בין שני  סוגים של פסול ופגם באיסורי חיתון- 1. פסול הנובע מקשרי המשפחה והילדים ('פסול משפחה'). 2. פגם בעצם החתונה ובקשרי האישות ('פסול ביאה').
נראה כי חילוק זה משתקף היטב בפיצול שיוצר הרמב"ם בין ההלכות – בפרק יח הרמב"ם עוסק ב'פסול המשפחה' של הכהן, ובהקשר זה והוא פוסק את דעת ראב"י לפיה קיים איסור על כהן לישא אישה שאיננה מזרע ישראל. ואולם, מעיקר הדין ההלכה היא כר' יוסי, שלפיו הפסול בגיורת הוא 'פסול ביאה' הנוצר רק במקרה בו האשה הייתה נוכרית והתגיירה אך אינו קיים אם היא נולדה כבת ישראל.[7]

ד. פסיקת השולחן ערוך

השולחן ערוך פוסק להלכה כשיטת הרמב"ם וכטעמו, וניתן לראות זאת הן לאור לשונו והן לפי האופן שבו הוא מפצל את הפסקים, בדומה למה שעשה הרמב"ם במשנה תורה (ו,ח;ז,כא).
ואולם, בדברי השולחן ערוך אנו מוצאים שינוי אחד מפסק הרמב"ם- בסימן ז השולחן ערוך מצריך שתהיה 'הורתה ולידתה בקדושה', כלומר – שהאם תהיה יהודיה כבר בשעת העיבור:
גר שנשא גיורת, וילדה בת, לא תנשא לכתחלה לכהן אפי' בת בתה עד כמה דורות, אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה. ואם נשאת לכהן, לא תצא. ואם יש  בה צד א' של ישראל, כגון גר שנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת, הבת מותרת לכהן לכתחלה. וה"ה למשוחרר שנשא ישראלית או ישראל שנשא  משוחררת.                                             (סימן ז סעיף כא)
נראה אם גן לפי דברי השולחן ערוך, כי הוא פוסק כדעת הרשב"א שיש צורך שהזרע יקלט בטהרה. ואולם, אם נעיין בדבריו בבית יוסף נראה שהתוספת בדבריו אינה נובעת משיטת הרשב"א, אלא מפירושו בדברי הרמב"ם:
וכתב הרמב"ם אצל בת גר וגיורת דאם נשאת לא תצא. דטעמא הואיל והורתה ולידתה בקדושה, ופשוט הוא דאם לא כן אפילו נשאת תצא שכבר נתבאר דגיורת אפילו פחותה מבת ג' פסולה לכהונה.
הבית יוסף אינו מזכיר כלל את שאר דעות הראשונים, ופסיקתו היא בעקבות שיטת הרמב"ם. ואולם, לא מובן לכאורה כיצד הבית יוסף 'קופץ' מכך שלא נפסק כרשב"י, ומי שהתגיירה בת פחות משלוש שנים פסולה לכהונה, לכך שגם מי שלא הייתה הורתה בקדושה פסולה. מדוע יש להסיק מהדין של פחות מבת לג' לשאלה האם צריך הורתה בקדושה או לא?
החלקת מחוקק (אבן העזר, סימן ז', ס"ק כט) הקשה כעין זאת בדעת הב"י, ולמסקנה כתב כי דברי הב"י בנוגע להורתה בקדושה אינם בדווקא. הבית שמואל לעומת זאת, (שם, ס"ק מב) הבין שדברי השולחן ערוך הם בדווקא, ויש צורך בהורתה ולידתה בקדושה[8].

סיכום

הלכה מקובלת היא בחז"ל כי אסור לכהן להתחתן עם גיורת, ונחלקו התנאים בטעם האיסור. ישנם מספר השלכות לטעמים השונים, ונחלקו בהם התנאים והראשונים: האם מותר לכהן לשאת אשה שהתגיירה בגיל פחות משלוש שנים, או עם אשה שאמה התגיירה כשהייתה בהריון? מהי חומרת האיסור לשאת גיורת? והאם כהן שנשא גיורת מחויב לגרש אותה. ייתכן ולדיונים אלו ישנן השלכות לגבי מעמד הילד המשותף כחלל, ולגבי ההתייחסות ההלכתית אליו במקרה שבו האשה עברה גיור.
להלכה השו"ע פוסק כדעת הרמב"ם שאיסור גיורת לכהן נובע מכך שאינה 'בת ישראל', ומשום כך אשה שהתגיירה כשהייתה קטנה מגיל שלוש אסורה לכהונה (בניגוד לדעת רשב"י). מדבריהם של הרמב"ם והשולחן ערוך נראה שיש להתיר נשואי אשה שאמה התגיירה במהלך ההריון לכהן (כהבנת החלקת מחוקק). פסק זה נובע ישירות מטעם איסור חיתון כהן וגיורת, ומחלוקת התנאים לגבי גיורת שהתגיירה בגיל צעיר או שהוריה התגיירו.
 
 
[1]    וראה תשובה מקבילה בשו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף רלא. והשווה את שיטת תוס' בעניין זה לדבריו במסכת עבודה זרה (דף לו ד"ה משום נשג"ז) ששם משמע שסובר כשיטת הרשב"א.
 
[2]    באחרונים מקובל להלכה שאיסור גיורת לכהן הוא מדרבנן- ראה לדוגמה בשו"ת יביע אומר אבה"ע ח"ב סימן ג.
[3]    ניתן להציע השלכה לשאלת תוקף האיסור במקרה של אשה שעברה גיור לחומרא: הרב צבי יהודה בן-יעקב עוסק במאמרו 'בעניין חזרת כהונה ובדין גיורת לכהן' (סיני קכ) בשאלה של אשה עברה גיור לחומרא וכעת היא רוצה להתחתן עם כהן. במאמר הוא מעלה אפשרות ששאלה זו תלויה בחומרת האיסור אור טעמו של רש"י, ע"ש השלכה אפשרית נוספת נוגעת להגדרת הבן כחלל- המנחת חינוך (מצוה רסז) מעלה אפשרות שלפי דעת הראב"ד הבן איננו חלל (הואיל וסובר שגיורת אינה בכלל זונה אלא גזרת הכתוב נפרדת שלגבי זה לא נאמר), וכך גם מובא בביאור הגר"א סימן ז אות נו. המ"מ מבין שגם לראב"ד הבן נחשב חלל. הרמב"ם (פרק יט) והשו"ע (סימן ז) פוסקים שהילד חלל.
[4]    הרב י. קאפח קיבץ את כל המקומות בהם הרמב"ם השתמש בלשון של 'מפי השמועה'. ניתן למצוא את ההפניות בסיום ספר משנה תורה לרמב"ם- משפטים ב' במהדורת מש"ה עמודים רנא- רעה. וראה בעניין זה בספרו של הרב נ.א. רבינוביץ 'עיונים במשנתו של הרמב"ם' עמודים קיג- קלח.
[5]    הרב יוסף קאפח (פרק טז הלכה א אות ב במהדורתו למשנה תורה, וכן בריש פרק יח) הבין כי פסול גיורת לכהן אינו מהתורה אלא מדרבנן. ר"י קאפח מוכיח זאת מתוך פסק הרמב"ם  בפרק טז הלכה שפצוע דכא אסור לממזרת הואיל ואסורה מהתורה, אך הוא מותר לגיורת. לאור זאת הוא מדייק ש איסור גיורת הוא מדרבנן, בניגוד לאיסור ממזרת (וראה גם בשו"ת היכל יצחק  אה"ע ח"א סימן יח). לעומתו, הרב נ.א. רבינוביץ (בספרו 'עיונים במשנת הרמב"ם' עמוד קלג) מסביר שלפי הרמב"ם האיסור הינו מקובל מסיני. הרב רבינוביץ מנסה לאפיין את המקומות השונים בהם הרמב"ם השתמש בלשון זו והוא מבין שבמקרה שהגמרא מביאה פסוק כמקור והרמב"ם משמיטו אזי ההסבר לכך הוא שהפסוק הינו אסמכתא בלבד. נראה שיש להביא ראייה להבנה זו מתוך עיון בפרקים שבהם הרמב"ם פסק בנושא זה. בפרק יח הלכה ג הרמב"ם קובע כי כל גיורת אסורה לכהן, ולא משנה באיזה גיל היא התגיירה. בפרק יט הרמב"ם דן לגבי מעמד הילד שנולד מביאות אסורות, ובהלכה ו הוא פוסק שהזרע חלל. הרמב"ם מחלק שם בין ילדים שהם חללים מהתורה וכאלו שאסורים מדרבנן. מהחילוק בדברי הרמב"ם שם נראה כי איסור גיורת הינו מהתורה- דין גיורת מופיע בהלכה ו ורק לאחר מכן בהלכה ח הרמב"ם מתחיל לפרט איסורי ביאה שהם מדרבנן.
 
[6]    יש לציין שמצאנו את החילוק לעניין לכתחילה ובדיעבד רק בפסק הרמב"ם ובפסק השו"ע בעקבותיו. כמו כן לא מצאתי אחרונים שהתייחסו לפיצול בפסיקת הרמב"ם והשו"ע ושעסקו בשאלה כמי פסק השו"ע.
[7]    כמו כן עיין במאמרו של הרב גד אלדד 'החללות כתופעה וכאיסור', חמדת הארץ ג עמודים 163-149, שמביא את חילוק זה ומאריך בשתי הבנות אלו לאור קדושתו של הכהן.
[8]    הסברנו בפסקה הקודמת הינם כדברי החלקת מחוקק.