קידושי כסף

  • הרב אוהד פיקסלר
המשנה הראשונה במסכת קידושין קובעת כי האישה נקנית בשלושה דרכים - כסף, שטר וביאה. מהו קניין כסף? האם קניין זה דומה לקניין רכוש? בשיעור זה נעסוק בשאלה זו, לאור סוגיית קידושי חליפין.[1]
א. קידושין בקניין חליפין
הגמרא בדף ג. עוסקת בשאלה מדוע המשנה מונה שלש דרכים לקניין, כאשר נקודת ההנחה שישנן דרכים אחרות שאינן תקפות. על כך אומרת הגמרא שהמשנה ממעטת קניין חליפין שאישה אינה נקנית בו:
למעוטי חליפין. סלקא דעתך אמינא, הואיל וגמר קיחה משדה עפרון,[2] מה שדה מקניא בחליפין, אף אשה נמי מקניא בחליפין, קא משמע לן. ואימא הכי נמי! חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה.
קנין חליפין חל גם אם החפץ המועבר תמורת החפץ הנקנה אינו שווה פרוטה, ולכן לא ניתן לקנות אישה בקניין זה. רש"י מסביר את טעם הדבר:
לא מקניא נפשה - דגנאי הוא לה, הלכך בטיל לה לתורת חליפין בקידושין. ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב לה בלשון חליפין, עד דיהיב לה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין.
 (ג:).
דהיינו, קנין זה מהווה גנאי עבור האישה, ולכן אי אפשר לקדש בו, גם בחפץ ששווה פרוטה.
בתוספות (שם, ד"ה "ואישה") מובאת שיטת רבינו תם, אשר הבין כי לשיטת רש"י מדובר על גנאי סובייקטיבי של האישה, ולאור כך הוא מקשה מדוע שהקידושין לא יחולו אם האישה קבלה את חפץ הקניין והסכימה לקידושין, וכן מדוע שלא נצטרך סכום גבוה מפרוטה בקידושי כסף כאשר מדובר באישה שמקפידה על עצמה יותר. לאחר מכן מובאות מספר קושיות לאור ההשוואה בין קנין שדה לבין קנין אישה. רבינו תם דוחה, אפוא, את שיטת רש"י, ומציע הסבר אחר לגמרא: 
לכך נראה לר"ת דגרסי' בפחות משוה פרוטה לא מקניא, ולא גרס נפשה. דלא בקפידא תליא מילתא, אלא הכי טעמא - משום דגמר קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות משוה פרוטה לא מיקרי כסף. והמקשה שהקשה תחילה ואימא הכי נמי, בשטר וחזקה לא הקשה, דהא פשיטא דלא גמרינן קיחה לעשות אשה ככל עניני שדה. ולהכי מבעיא לן לקמן בשטר מנלן, דלא גמרינן משדה אלא לכסף דוקא, דכתיב ביה קיחה, ולא פריך מחליפין אלא משום דהוי כעין כסף דקרא, שיש בהם שוה פרוטה. והכי פירושו: ואימא הכי נמי שתקנה אשה בחליפין כשיש באותם חליפין שוה פרוטה כעין כסף... ומשני, חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואם כן אינם מטעם כסף אלא קנין אחר הוא...
ר"ת סובר שלא מדובר על סיבה סובייקטיבית הקשורה לתחושות האישה, אלא לכך שקניין חליפין שונה מהותית מקניין כסף. בכסף קיימת נתינה של שווי בשביל ליצור את הקניין וליצור חלות הלכתית; קניין חליפין, לעומת זאת, הוא החלפת סחורה בבסיסו, ולכן הוא אינו מתאים עבור קניין אישה. העובדה שניתן לקנות בקניין חליפין בפחות משווה פרוטה היא סימן לכך שקניין זה שונה מהותית מקניין כסף.
ב. ההבדל בין קידושי כסף לבין קניין כסף
לאור שאלת משמעות קנין חליפין יש לבחון את מהותו של קנין האישה: האם העובדה שהאישה נקנית בכסף מעידה על כך שמדובר על מעשה קנין משפטי רגיל, כמו קניין רכוש?
בכמה מקומות ברמב"ם ניתן להבין שלא מדובר על קניין רכוש כשאר קנייני "חושן משפט", אלא ביצירת חלות משפטית בעלת אופי שונה.
בהלכות מכירה הרמב"ם מסביר את קניין כסף בקרקעות: 
כיצד בכסף? מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים - קנה...ואין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה.
(א', ד)
בהלכות אישות, לעומת זאת, הרמב"ם מסביר שניתן לקדש גם בשווה כסף:
כיצד האשה מתקדשת? אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה...
(ג', א).
דהיינו, למרות שבשני המקומות (הלכות מכירה והלכות אישות) מדובר על "קניין כסף", וקידושי כסף אף נלמדו מקניין קרקע, הרמב"ם מציין שניתן להשתמש בשווה כסף בקידושין בלבד, ולא בקניית קרקע.[3]הרב איסר זלמן מלצר התייחס לנקודה זו (אבן האזל הלכות מכירה, א' ,ד) והוא מסביר שאופי הקניינים שונה: בקניין קרקע הכסף הוא "כסף שווי", ובקידושי אישה הכסף הוא "כסף קניין", כלומר קניין המבטא גמירות דעת ותחילת מערכת יחסים זוגית הכוללת גם חובות וזכויות כלכליות. בהתאם לכך, לגבי קידושין הרמב"ם הדגיש את ההנאה, ולגבי קניין קרקע הרמב"ם הדגיש את חשיבות המטבע
הרב יחיאל ויינברג (בעל שו"ת שרידי אש) הרחיב בכיוון שהעלה אבן האזל:
...קנין כסף הוא משום פרעון, והפרוטה שנותן הלוקח למוכר היא תחלת פרעון בעד החפץ הנקנה...ואולם בקנין אשה ל"ש פרעון, ובע"כ קנין הכסף הוא רק סמל לקנין...וזהו דווקא באשה, שהכסף הוא סמל של קנין ושווה כסף צריך להיות בכל סימניו דומה לכסף, משא"כ במו"מ, שהוא התחלת פירעון...אין צורך שיהי' לשווה כסף כל הסימנים של כסף...         
(שו"ת שרידי אש, חלק א', פ"ד).
כלומר, בקידושין קניין כסף הוא סמל לגמירות דעת, מעשה המבטא משמעות משפטית. מעשה הקנין הוא לבוש חיצוני וסמלי לגמירות הדעת בין הצדדים, ומהווה אצל המתחייב ביטוי לפנימיותו.[4]
נקודה זו באה ילדי ביטוי גם בהבדל שבין קידושין בהלוואה לבין קניין בהלוואה. בהלכות אישות, הרמב"ם פוסק שלא ניתן לקדש בהלוואה, כיוון שיש צורך שהאישה תהנה בשעת הקידושין:
המקדש במלוה, אפילו היתה בשטר - אינה מקודשת. כיצד? כגון שהיה לו אצלה חוב דינר, ואמר לה "הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך" - אינה מקודשת, מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן דבר קיים ליהנות בו מעתה, שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו.
היה לו אצלה מלוה על המשכון וקידשה באותה מלוה והחזיר לה את המשכון - הרי זו מקודשת, שהרי היא נהנית במשכון מעתה, והרי הגיעה הנאה לידה.
(הלכות אישות, ה', יג - יד).
לעומת זאת, בהלכות מכירה הרמב"ם פוסק שניתן לקנות על ידי חוב:
מי שהיה לו חוב אצל חבירו ואמר לו "מכור לי חבית של יין בחוב שיש לי אצלך", ורצה המוכר - הרי זה כמי שנתן הדמים עתה...לפיכך אם מכר לו קרקע בחובו - אין אחד מהן יכול לחזור בו, ואף על פי שאין מעות המלוה מצויות בשעת המכר.
 (ז', ד).
מדוע ניתן לקנות על ידי חוב אך לא לקדש?[5] נראה שהבסיס לכך הוא שקניין כסף שונה מקידושי כסף, ולמרות שניתן לקנות בקניין כסף על ידי חוב, לא ניתן לקדש על ידי חוב:
וקידושין הוי ענין של איסור וקדושה ולא של מסחר...
 (חידושי שרידי אש, סימן י"ג). 
כעת ניתן לחזור למחלוקת רש"י ורבנו תם לגבי קידושין על ידי קניין חליפין. החילוק המהותי בין קידושי כסף לבין קניין כסף עולה יפה לשיטת רבנו תם, אבל ניתן להסביר שכך סובר גם רש"י, כפי שכותב הרב וינברג:
ומטעם זה אין האשה נקנית בחליפין, שאין האשה חפץ שמתחלף בדבר אחר. האישות הוא ענין של איסור וקדושה והכסף הוא סמל של קנין לאישות. אבל חליפין דומה למשא ומתן, חילוף דבר בדבר, וזה הוא הגנאי לאשה שהזכיר רש"י...
והרחיב בהסבר זה גם הרב נחום רבינוביץ:
על פי דברים אלו יוצא, שיש שוני מהותי בין קנין כסף לקנין חליפין. קדושי אשה אמורים להביע הערכה, ולכן יש צורך בנתינת דבר בעל שווי. אם איש נותן לאשה חפץ כלשהו והוא מדגיש את העובדה שהחפץ לא ניתן מחמת שויו, אלא טכנית על מנת לבצע את מעשה הקידושין גרידא, הרי שבכך אין הוא מביע כלל הערכה, אלא סתם עושה הוא מעשה טכני על מנת שיווצרו קידושין, אך אין הוא נותן את החפץ, כדי להביע את הערכתו לאשה. לזה התכוון רש"י בכתבו: "דגנאי הוא לה", ההפך מגנאי הוא הערכה...קנין חליפין משום שאין הוא שייך כלל באשה, כי אין הוא מביע את הערכתו אליה, ובכך גנאי הוא לה. ולכן כותב רש"י כך...כלומר, מהותית בטלה תורת חליפין בקידושין, כי הם לא נועדו להביע הערכה, ואפילו כאשר יש בהם שוה פרוטה. את מהות זו של קנין חליפין כקנין שאין חשיבות לערכו וממילא לא נועד להביע הערכה רואים מהעובדה שניתן לעשות חליפין גם בפחות משוה פרוטה...[6]
(שם).
עקרון זה עולה גם בשיטת הרמב"ם לגבי קידושין במתנה על מנת להחזיר:
האומר לאשה הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שתחזיריהו לי - אינה מקודשת, בין החזירה בין לא החזירה. שאם לא החזירתו - הרי לא נתקיים התנאי, ואם החזירתו - הרי לא נהנית, ולא הגיע לידה כלום.         
(אישות, ה', כד).
הרב וינברג והרב רבינוביץ הרחיבו בהסבר הדבר: 
ונראה דעומק משמעות הנתינה בקידושין: גרימת הנאה. נמצא דהכסף בקידושין הוא סמל של גרימת הנאה. ומעתה במתנה ע"מ להחזיר יש כאן סמל בלי תוכן, בלי משמעות, ולכן אינה מקודשת.
ושיטת הרמב"ם בקידשה במלוה ושיטתו בקידשה במתנה ע"מ להחזיר משלימות זו את זו: במלוה יש כאן תוכן (הנאה) בלי סמל, ובמתנה ע"מ להחזיר יש כאן סמל בלי תוכן, ולכן אינה מקודשת בשניהם... אלא יש כאן דין אחד והוא כסף, אך כסף זה חייב להיות בבחינת סמל, שמשמעותו הנאה, וכשהכסף ניתן באופן שאין בו הנאה מתבטל הסמל ממילא, כי אבד כל תוכנו, וגם אם יש כאן כסף אין כאן כסף קידושין!
(גחלי אש, סימן י"ג).
מאותו טעם, של אי הבעת הערכה, אין האשה נקנית במתנה על מנת להחזיר. כפי שכותבת הגמרא בדף ו, שהטעם הוא כמו בחליפין: "לפי שאין אשה נקנית בחליפין". ולכן כתב הרמב"ם לגבי מתנה ע"מ להחזיר... שהרי אותו טעם, והוא הצורך בהנאה ממשית של האשה, שייך הן בחליפין והן במתנה על מנת להחזיר.[7]
עקרון זה, האומר שהנאת האשה היא זו המפעילה את הקידושין, מתבטא ברמב"ם בכל פרק ה בהלכות אישות. שם מביא הוא, בין השאר, את דין קדושי אשה במתנה ע"מ להחזיר, שגם הוא כאמור מבוסס על אותו עקרון... כלומר: אין אשה מתקדשת במתנה ע"מ להחזיר, שהרי אם לא החזירתם, הרי לא נתקיים התנאי , וכאילו לא קיבלה מאומה. אם החזירה האשה את המתנה, הרי לא קיבלה כל הנאה כדי שתתקדש על ידה. אולם , אם אכן אמר האיש המקדש, שהוא לא מקדש את האשה בדבר הניתן, אלא בהנאה הצדדית שבאה אליה מעצם הנתינה, כמו למשל: הנאה מהתקשטות באותה מתנה ע"מ להחזיר. במקרה כזה תהיה האשה מקודשת, שהרי ההנאה היא זו שביצעה את מעשה הקידושין...[8]
 
 
**********************************************************
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ח
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                 http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
 
**********************************************************
 
 
 
 
[1]   נושא זה נידון מזוויות נוספות גם בשני השיעורים הקודמים. כמו כן, עיינו בשיטות האחרונים אשר הובאו בסוף שיעור ההקדמה למסכת.
[2]   לעיל ב. - ב:, הגמרא למדה מהפסוקים "כי יקח איש אשה" (דברים, כ"ב, יג), ו"השדה אשר קנה אברהם" (בראשית, כ"ה, י) או "שדות בכסף יקנו" (ירמיהו, ל"ב, לד), שכסף הוא אחד מדרכי הקידושין.
[3]   בשו"ע, לעומת זאת, יש זהות בנקודה זו:
בכסף כיצד? נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה... (אה"ע, כ"ז, א).
בכסף כיצד? מכר לו בית או שדה ונתן לו כסף שוה פרוטה... (חו"מ ק"צ, ב).
[4]   בחידושיו על הש"ס (סימנים י"א, י"ג, י"ד; וראו גם בגחלי אש על סימנים אלו) הרב ווינברג מרחיב בהסבר זה ולאור כך מסביר סוגיות שונות במסכת קידושין.
[5]   כבר הראב"ד על אתר התקשה בדברי הרמב"ם:
אמר אברהם: לא ידעתי זה למה, שהרי הושוו הגאונים כלם מלוה להוצאה ניתנה ואינה כנתינת מעות כלל, והכי אמרינן בקדושין... ואי מלוה להוצאה ניתנה, במכר במאי קנה?...
[6]   הרב נחום רבינוביץ- 'מדוע לא ניתן לקדש אישה בחליפין'- http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/510.pdf .
[7]   לעיל הערה 6.
[8]   הרב נחום רבינוביץ – 'קידושין במתנה על מנת להחזיר' http://www.ybm.org.il/Admin/uploaddata/LessonsFiles/Pdf/513.pdf .