קידוש ידיים ורגליים

  • הרב מתן גלידאי

קידוש ידיים ורגליים

בתחילת פרשת כי תשא מצווה התורה על הכוהנים לרחוץ את ידיהם ורגליהם במי הכיור קודם שהם נכנסים לעבוד בהיכל או בעזרה. מסברה, ניתן להעלות שתי הבנות שונות בעניין מהותו של דין זה:

הבנה אחת היא, שרחיצת הידיים והרגליים באה להכשיר את הכהן לעבודה. אמנם הכהן אינו טמא במובן הרגיל, אולם עבודת המקדש זוקקת טהרה מיוחדת, והרחיצה משנה את מעמדו וזהותו, ומגדירה אותו כראוי לעבודה. רחיצה זו באמת מכונה "קידוש ידיים ורגליים", והדבר מבטא את העובדה שהכהן מתקדש ומתעלה ברחיצה זו.

לפי ההבנה החלופית, רחיצת הידיים והרגליים אינה משנה את מעמדו של הכהן, שהרי שום טומאה אינה רובצת עליו. פעולה זו היא פשוט חלק מסדרי העבודה: לפני שהכהן עובד, הוא צריך לעבור תהליך של רחיצה, שהוא מעין כרטיס כניסה לעבודה. ברחיצה זו יש ביטוי של כבוד למקדש ויראה ממנו, אך אין לה שום השפעה על זהותו של הכהן, וגם בלעדיה אין שום ליקוי בכשירותו של הכהן לעבודה.

הגמרא בזבחים יט:-כ. מביאה מחלוקת תנאים בשאלה, האם כהן שהמשיך לעבוד במקדש בלילה צריך לקדש ידיו ורגליו שוב בתחילת היום הבא, קודם שיתחיל לעבוד שוב. בגמרא מופיעים שני ניסוחים שונים של המחלוקת. לפי ניסוח אחד, המחלוקת תלויה בשאלה האם לינה פוסלת בקידוש ידיים ורגליים, כלומר האם הקידוש שנעשה ביום הקודם נפסל ברגע שהתחיל יום חדש. לפי ניסוח אחר, המחלוקת נעוצה בנימות שונות בפסוק: "בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת..." - האם יש לרחוץ רק כאשר באים אל המקדש מבחוץ, או בכל פעם שניגשים לעבוד.

שני הניסוחים של המחלוקת מקבילים לכאורה לשתי ההבנות של הדין. לפי הניסוח הראשון, לרחיצת הידיים והרגליים של הכהן ישנה השפעה על זהותו, והמחלוקת עוסקת בשאלה האם השפעה זו מתפוגגת עם תחילתו של יום חדש. לעומת זאת, לפי הניסוח השני, אין עוסקים כאן בזהות כלשהי שקיימת או מתפוגגת, אלא שקידוש ידיים ורגליים נחוץ בתור פעולה מקדימה לעבודה, והמחלוקת היא באיזו תדירות יש לבצע פעולה זו: בכל יום או בכל כניסה למקדש.

הראשונים נחלקו, האם כהן מחוייב לרחוץ ידיו ורגליו אם בכוונתו להיכנס להיכל בלא לעבוד. ניתן לתלות שאלה זו בדיוננו: כרטיס כניסה לעבודה אינו שייך כאשר אינו מתכוון לעבוד, אולם חובת התקדשות והיטהרות שייכת בכל אדם שנכנס להיכל.