קיד: - קטו. - מצוות אכילת מרור

  • איתן אדרעי

מצוות אכילת מרור / איתן אדרעי

פתיחה

דיון למדני נרחב הנוגע להלכות ברכות, מתחיל משאלה פשוטה בעניין אכילת מרור:

"היכא דליכא אלא חסא מאי? אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור ב"פ האדמה ואכיל, ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל. מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?! אלא אמר רב חסדא: מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה" (קיד:-קטו.).

השאלה העומדת על הפרק היא, מה יעשה אדם הנמצא בליל הסדר ואין לו ירק אחר לאכילת הכרפס מלבד עלי חסא; לכאורה באכילת החסא הוא מקיים גם את מצוות המרור, ואם כן, מתי עליו לברך 'על אכילת מרור'? בשאלה זו נחלקו האמוראים:

דעת רב הונא - יאכל את החסא ככרפס ויברך רק 'בורא פרי האדמה', ולאחר מכן יאכל את המרור כמצוותו ויברך 'על אכילת מרור'.

דעת רב חסדא - לא ייתכן לאכול את החסא ולא לברך על אכילת מרור! לכן עליו לברך שתי ברכות בטרם יאכל את הכרפס: א. 'בורא פרי האדמה'. ב. 'על אכילת מרור'. לאחר מכן ימשיך בליל הסדר כהרגלו, וכאשר יגיע לזמן אכילת המרור, יאכל אותו ללא ברכה.

מצוות צריכות כוונה?

ממה נובעת המחלוקת? המאירי הסביר כי האמוראים נחלקו בשאלת הכוונה במצוות. דהיינו - לדעת רב הונא מצוות צריכות כוונה, וממילא באכילת עלי החסא בשלב הכרפס אין קיום של מצוות מרור, שהרי האדם כלל לא התכוון לקיים את המצווה. לכן לדעתו אין לברך את ברכת המרור בשלב זה, אלא יש לאכול שוב את החסא לשם מצוות מרור ורק אז לברך על אכילת מרור. לעומתו, רב חסדא סבור שמצוות אינן צריכות כוונה, ממילא אכילת החסא ככרפס מהווה קיום של מצוות מרור (אף שלא התכוון לכך), וחייב האדם לברך כבר בשלב זה על אכילת מרור.

למרות שהסברו של המאירי מתיישב על הלב, שאר הראשונים סירבו לקבל את דבריו. הסיבה המרכזית לכך נעוצה בלשונו של רב חסדא: "לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה?!", כאמור לפי רב חסדא יש לברך על אכילת מרור כבר באכילה הראשונה, אולם הנימוק שהוא מעלה אינו ברור; לפי דברי המאירי היה רב חסדא צריך לומר באופן נחרץ, שחייבים לברך באכילה הראשונה משום שאז מתקיימת המצווה אף ללא כוונה, ולפי זה הברכה על האכילה השנייה היא ברכה לבטלה (עיין תוס' קטו. ד"ה מתקיף). למרות הדוחק שבדבר, כנראה שהמאירי העדיף להעמיד כך את המחלוקת, וזאת משום שהטעם שרב חסדא מעלה כהסבר לדבריו עמום ביותר, וכך הוא כותב: "שאלמלא טעם זה, אין מילוי הכרס מפקיע שלא לברך עליה בזמן חובתה"[1].

לאחר שמילא כרסו

רוב הראשונים סבורים שרב הונא ורב חסדא מודים שמצוות צריכות כוונה, אלא שנחלקו בנקודה שונה. הרמב"ן מסביר את דעת רב חסדא בצורה הבאה:

"דמברך ברישא אמרור 'בורא פרי האדמה' ו'לאכול מרור' ואכיל, ולבסוף אכיל בלא ברכה, ודאי מטבול ראשון הוא דנפק ליה ידי חובה" (מלחמות עב: באלפס).

לדעת הרמב"ן אף רב חסדא מודה שמצוות צריכות כוונה, אלא שלדעתו יש להתכוון בעת אכילת הכרפס גם לאכילת מרור, וכך לצאת ידי חובת אכילת מרור. הרמב"ן ממשיך ומסביר שיש לאכול שוב מרור לפי הסדר, אולם הטיבול השני אינו אלא כדי שישאלו התינוקות[2]. רב הונא לעומת זאת סבור שאין להקדים את אכילת המרור לאכילת המצה, שהרי כתוב: "על מצות ומרורים יאכלוהו", לכן עדיף לא להתכוון לאכילת המרור ברישא, ולקיים את המצווה רק לאחר אכילת המצה.

אולם עדיין יש לברר מה סבור רב חסדא, ומדוע אין הוא מקבל את שיטת רב הונא? ייתכן שרב חסדא כלל אינו סבור שהפסוק: "על מצות ומרורים יאכלוהו" מכתיב את סדר האכילה, לדעתו הפסוק מתייחס למרכיבים הכלולים באכילת הפסח בלבד. אך עדיין לכאורה שיטת רב הונא סבירה יותר, שכן לשיטתו אנו לא מקדימים את מצוות המרור לראש הסדר. רב חסדא אכן מנמק את דבריו בכך שאין לברך על המצווה לאחר שמילא את כריסו ממנה, אולם הנימוק הזה אינו ברור שכן המצווה טרם קוימה.

ייתכן שכאן אנו מגיעים לייסוד חשוב במצוות המרור. הגמ' אומרת שאם אדם בלע מצה הוא יצא ידי חובת המצווה, מה שאין כן אדם שבלע מרור לא יצא ידי חובה (קטו:). המאירי מסביר היטב את יסוד ההבדל:

"מי שבלע מצה בלא לעיסה יצא, שמ"מ אכילה בלא לעיסתן אכילה היא. אבל בלע מרור לא יצא, שמ"מ אחר שהוא זכר לוימררו ר"ל למירור המצרים, לטעם מרור הוא צריך ואין טעם מר בלא לעיסה".

מצוות המרור שונה משאר מצוות האכילה, משום שעיקר המצווה הוא להרגיש את טעם המרור, לכן בבליעתו לא ניתן לקיים את המצווה[3]. לפ"ז נראה להסביר אף את דברי רב חסדא: אמנם ללא הכוונה לא ניתן לקיים את מצוות המרור, ולכן עקרונית ניתן היה לאכול את החסא בתורת כרפס ורק לאחר מכן לקיים בה את מצוות המרור בברכה (כמו שמציע רב הונא). אולם מצוות המרור אינה מעשה אכילה גרידא, אלא עיקרה בתחושת המרירות, אך ברור שתחושה זו נפגמת לאחר שכבר אדם מילא את כריסו במרור עוד בשלב הכרפס. לכן מעדיף רב חסדא לקיים את מצוות המרור כבר בפעם הראשונה שהוא נכנס לפיו, שאז תחושת המרירות חריפה ביותר. לפי דברינו העיקרון שמציג רב חסדא: "לאחר שמילא את כריסו הימנו חוזר ומברך", שייך דווקא במצוות מרור שבה הרגשת הטעם הוא חלק מרכזי במצווה, וממילא אכילתו בטרם עת פוגעת בקיום הראוי והמלא שלה.

שיטת התוספות

בשיטת הרמב"ן עמדנו על יסוד פרטי בעניין מצוות המרור, כעת נעיין בהסבר התוספות את שיטת רב חסדא:

"מברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור, אע"ג דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה, מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני, מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון. מידי דהוה אברכת שופר, דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות" (קטו. ד"ה מתקיף).

אף התוספות סבורים שלדעת רב חסדא מצוות צריכות כוונה. אך, בניגוד לדברי הרמב"ן, הרי שלפי התוספות גם רב חסדא מודה שמצוות המרור אינה מתקיימת באכילת הכרפס אלא רק מאוחר יותר כאשר יאכל את החסא בתורת מרור. לשיטת התוספות למרות שהמצווה עתידה להתקיים מאוחר יותר, עדיין ניתן לברך את ברכתה קודם לכן, וזה החידוש של רב חסדא. לכאורה הדברים קשים, שהרי כיצד ניתן לברך ברכה על מצווה שאין בכוונת האדם לקיים מיד? ומה מועילה העובדה שהוא אוכל מעט מהמרור כבר בטיבול הראשון, הרי הוא אינו מתכוון לשם המצווה.

להלן נציע שני פיתרונות בהבנת שיטת התוס', ושניהם מבית מדרשו של הרב סולוביצ'יק זצ"ל:

א.

בספר 'שיעורים לזכר אבא מרי' מבאר הגרי"ד שמצוות מרור כוללת בתוכה שני חיובים שונים:

א. חלק מהמצווה הכללית של סיפור יציאת מצרים; המרור משתלב בסיפור כחלק מזיכרון המרירות של השיעבוד.

ב. ישנה חובה עצמאית של אכילת מרור כמצוות הפסוק: "על מצות ומרורים יאכלוהו". חובה זו אינה נוגעת לזיכרון יציאת מצרים אלא היא גזירת הכתוב המתייחסת לאכילה כשלעצמה[4].

לפ"ז טוען הגרי"ד שכאשר אדם אוכל מרור בטיבול הראשון ואינו מתכוון למצוות אכילת מרור, הוא אמנם אינו מקיים את עיקר המצווה, אך מאחר ומטרת הטיבול היא לעורר את התינוקות לשאול, הרי שאף הוא נוטל חלק במצווה הכללית של סיפור יציאת מצרים. במילים אחרות, בטיבול הראשון ישנו קיום של אחד החיובים במצוות אכילת המרור, ומאחר והוא מקיים בזה את חובתו בסיפור יציאת מצרים, הרי שיכול הוא לברך על כך: "על אכילת מרור":

"נמצא כי אע"פ שאינו מקיים עיקר מצות מרור משום שחסרה כוונה, מ"מ הקיום השני של מרור הוא מקיים בתורת אכילה המבטאת סיפור יציאת מצרים, לכן הוא מברך על אכילה ראשונה" (ח"ב עמוד קעז).

ב.

יסוד נוסף על פיו ניתן להסביר את שיטת התוספות, נוגע לחלוקה פנימית בקיום מצוות. הגרי"ד טען שכל מצווה מתחלקת לשני עניינים שונים: א. מעשה המצווה. ב. קיום המצווה. בדר"כ שני האלמנטים הנ"ל מתאחדים כך שברוב המצוות אנו לא מבחינים בחלוקה זו, אולם ייתכנו מקרים של פיצול בין מעשה המצווה לקיומה. דוגמה מפורסמת שנוקט בה הגרי"ד נוגעת להלכות תשובה, טענת הרב היא שאמנם הוידוי הוא מעשה המצווה הטכני, אולם המצווה עצמה מתקיימת רק ע"י תשובה פנימית של האדם (עיין 'על התשובה' עמ' 45).

ע"פ דברי הרב ניתן לבאר את כוונת התוספות: אמנם קיומה של מצוות המרור יתרחש רק בהמשך הסדר כאשר תאכל החסא בתורת מרור, אולם אכילתה בשלב הכרפס עדיין מהווה 'מעשה מצווה', ולכן ניתן כבר בשלב זה לברך על אכילת מרור. לעיל הצגנו את חלוקתו הכללית של הגרי"ד בנוגע למעשה המצווה מול קיומה, אך את היישום הספציפי בהל' ברכות הקובע שניתן לברך גם על מעשה המצווה שמעתי בשמו מהרב בנימין תבורי. ה'ברכת אברהם' אף הוא מאמץ תפיסה זו:

"ואשר נראה מוכח בשיטת התוס' דלענין עובר לעשייתן אי"צ שיצא מיד ידי חובתו ושתתקיים מצותו, אלא דסגי במה דעסוק הוא במעשה המצוה, שעושה המעשה שע"ז קאי הברכה, אם כי חידוש גדול הוא וצ"ע מ"מ כן מוכח בדברי התוס'" (קיד: אות ב').

התוספות מציעים מודל נוסף לברכה הנאמרת בטרם קיום המצווה. לדעתם זה בדיוק מה שקורה בתקיעת שופר, שכן אנו מברכים על התקיעה לפני התקיעות דמיושב, למרות שעיקר המצווה מתקיימת רק לאחר מכן בתקיעות על סדר הברכות. לא נרחיב כעת בהשוואת התוס' בין התחומים, רק נציין שהבנת התוספות שעיקר מצוות תקיעת שופר מתקיימת דווקא בתקיעות דמעומד, אינה מוסכמת על כל הראשונים (עיין בבעה"מ על ראש השנה י. באלפס, וברי"ף שם י:-יא.). יתרה מזאת, תוס' עצמם במקום אחר סבורים שמצוות שופר מתקיימת כבר בתקיעות דמיושב, וכך הם מסבירים מדוע אין בתקיעות דמעומד משום בל תוסיף (עיין ר"ה טז: תוס' ד"ה ותוקעים).



[1] יש לציין שניתן לדחות את הסברו של המאירי בסוגיה מטעם הרבה יותר מהותי, אך לא מצאתי ראשון הסבור כך: הר"ן במסכת ראש השנה מחדש, שגם לפי הסוברים מצוות אינן צריכות כוונה, אם עושה המצווה התכוון שלא לצאת י"ח הרי שאינו יוצא (ז: באלפס ד"ה אבל). הר"ן מסביר את הסוגיה העוסקת באדם המחזיק בידו כוס ויסקי והתחיל לברך במחשבה שמדובר ביין. הגמ' אינה פושטת את הדין, אולם מסביר הר"ן שאפ' למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, עדיין לא יצא המברך י"ח הברכה אפ' אם סיים ב'בורא פרי הגפן', משום שהייתה לו כוונה הופכית של ברכת 'שהכל נהיה בדברו'. לפי היסוד של הר"ן היה ניתן לדחות את הסברו של המאירי, שכן כאשר אדם אוכל את המרור בכוונה לקיים את מצוות הכרפס, הרי שיש לו כוונה הופכית כמו המברך שהתכוון לברכה שונה. לפ"ז גם אם רב חסדא סובר שמצוות אינן צריכות כוונה, עדיין אין סיבה לברך על אכילת מרור בעת הכרפס, משום שאפ' לדעתו לא יוצאים כך י"ח. כנראה שהמאירי לא קיבל את יסודו של הר"ן, וסבר שלמ"ד מצוות אינן צריכות כוונה אף כוונה הופכית אינה מפקיעה את המצווה (עיין בטורי אבן על ראש השנה כח: ד"ה 'מצות' שאף הוא האריך לחלוק על הר"ן והוכיח נגדו מסוגיות נוספות. ועיין עוד באתוון דאורייתא כלל כ"ג שדן בשאלה זו ואף הסביר את יסוד המחלוקת).

[2] הפרי חדש (סי' תע"ה אות ב') הקשה על הרמב"ן כיצד ייתכן שהטיבול השני שבא לאחר שאלת 'מה נשתנה' יהיה להיכר התינוקות, הרי הם כבר שאלו את השאלות של הערב.

[3] אמנם דבר זה אינו מוסכם על כולם. ר' שניאור זלמן מלאדי התיר אכילת חזרת למרור על אף שאינה מרירה: "ואע"פ שחזרת אין בה מרירות, מ"מ כשהוא בקרקע מתקשה הקלח ונעשה מר מאוד, ומפני כך נקרא מרור, ומצוה לחזר אחריה אף כשהיא מתוקה" (שו"ע הרב סי' תע"ג סע' ל). אך עכ"פ נראה מהגמ' הנ"ל ומדברי הראשונים שם שרובם נוקטים שהרגשת הטעם המר היא חלק מרכזי ממצוות אכילת המרור.

[4] אמנם לדעת הגרי"ד מדובר בגזירת הכתוב, אולם לענ"ד ניתן להציע שני אלמנטים שונים במצוות המרור, אך שניהם קשורים למצווה הכללית של הערב: הערוץ הראשון נוגע לסיפור יציאת מצרים וכפי שכתב הגרי"ד, הערוץ השני נוגע להרגשה הפנימית של האדם; מלבד החובה המוטלת עלינו להעביר לדור הבא את סיפור יציאת מצרים, חייב אדם גם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. החובה הכפולה של ההרגשה הפנימית והזיכרון החיצוני, משתקפת היטב בשינוי לשונו של הרמב"ם: בהל' חמץ ומצה הוא כותב: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פ"ז, ה"ו), ואילו בנוסח ההגדה הוא כותב: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". גם במצוות המרור ניתן לדבר על חובה של סיפור יציאת מצרים כערוץ אחד, ועל הרגשת המרירות והשיעבוד כערוץ נוסף.