קינוי בזמן הזה

  • הרב אביעד ברטוב
כבר בשלהי הבית השני ביטל רבן יוחנן בן זכאי את השקיית הסוטה. האם מש"בטלו המים המאררים" בטלה פרשת סוטה מן העולם? רבי חנינא מסורא קובע שאף אם ההשקייה בטלה מן העולם – לקינוי ולסתירה ישנה השפעה:
"א"ר חנינא מסורא: לא לימא איניש לאיתתיה בזמן הזה לא תיסתרי בהדי פלוני, דילמא קי"ל כרבי יוסי בר' יהודה, דאמר: קינוי על פי עצמו, ומיסתתרא, וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה, וקאסר לה עילויה איסורא דלעולם".
בעל המזהיר את אשתו לבל תיסתר עם אדם כלשהו, עלול לאסור את אשתו עליו. מדוע? משום שלא מצאנו הכרעה ברורה במחלוקת התנאים בנוגע לצורך בקיומם של עדי קינוי ועדי סתירה, ואפשר שהלכה כרבי יוסי בר' יהודה, הסבור שקינוי אינו זקוק לקיומם של שני עדים כדי להחילו. לכן, אם האישה שהוזהרה לבל תיסתר עם "פלוני" תיסתר עימו, היא תיאסר על בעלה, משום שבזמן הזה אי אפשר להשקותה במים המאררים, שיתירו אותה לבעלה.
דבריו של רבי חנינא מסורא נפסקו להלכה בשו"ע (אבן העזר קעח, ז):
"לא יאמר אדם לאשתו, ואפילו בינו לבינה, 'אל תסתרי עם פלוני', דדלמא קיימא לן כרבי יוסי ברבי יהודה, דאמר: קינא לה בינו לבינה – הוי קינוי.                                        
הגה: ועכשיו אין לנו מי סוטה, ואם נסתרה אחר הקינוי, אסורה לו לעולם. ואם שכח וקינא לה, ימחול לה מיד על הקינוי".
מכיון שגם בזמן הזה יש לקינוי תוקף הלכתי, מזהיר השו"ע את הבעלים לבל יקנאו לנשותיהם. אם בכל זאת קינא הבעל לאשתו – הרמ"א מציע לפתור את הבעיה בעזרת מחילה על הקינוי. ברם, אם האישה תיסתר עוד קודם שהבעל מחל על קינויו – עלולים בני הזוג להיכנס למלכוד.
מלכוד מעין זה מתואר בספרות השו"ת, כפי שכותב בעל ה"פתח תשובה"[1] בשם רבי יוסף דוד, מגדולי רבני סלונקי לפני 300 שנה:
"ועיין בתשובת בית דוד שנשאל בעובדא בראובן ואשתו ובנם קטן כבן שנה שנסעו לכפר אחד להדאקטר [=רופא] אודות בנם אשר חלה ויסע אתם שמעון אחי האשה ויצטוו מן הדאקטר לשמור הילד מאד מן הצינה ע"כ בחרו להם חדר א' מצד לבית הדאקטר מקום אשר הפועלים שם ונצרך ראובן לילך להחצר דשם ויאמר להם ראו אם אלך לא תשאר האשה יחידה פה בין הפועלים ההמה הרבים ואתה שמעון אם תרצה להשגיח על הסוס בעד החלון תשקיף וטרם שהלך אמר לשמעון זע דוא זאלסט ניט לאזין אליין דיין שוועסטר [=אל תעזוב את אחותך לבדה] ואל האשה אמר זע דו זאלסט ניט בלייבין אליין דו זאלסט ניט לאזין דיין ברודער שמעון ארויס גיין [=אל תשארי לבדך ואל תתני לאחיך שמעון לצאת]. וכאשר הלך ושב וירא והנה שמעון עומד אצל הסוס ומאז השמים בינו לבינה מה דינה של אשה זו".
במקרה הנ"ל, לכאורה, יש לאסור את האישה על בעלה ולחייבו לגרשה, לאור פסיקתו של השו"ע כרבי חנינא מסורא.
וכאן עולה השאלה: האם אכן צריך להזהיר את הבעלים בזמן הזה להיזהר בלשונם? האם כל אמירה של הבעל שממנה משתמעת אזהרה לאישה עלולה להיחשב כקינוי?

לא כל אזהרה היא קינוי

המשנה אינה מפרטת מהו האופן שבו נעשה הקינוי, אולם מתוך דבריה ניתן להבין זאת על דרך השלילה:
"כיצד מקנא לה? אמר לה בפני שנים 'אל תדברי עם איש פלוני' ודברה עמו – עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה".
אם הבעל דורש מן האישה רק להימנע מדיבור עם האיש החשוד – אין בכוחו של קינוי זה לאסור את האישה על בעלה. במילים אחרות – דרישה לניתוק כל קשר עם החשוד אינה נחשבת קינוי האוסר, ורק אזהרה ממוקדת יותר אוסרת את האישה. כך מסביר הרמב"ם בריש הלכות סוטה:
"קנוי האמור בתורה 'וקנא את אשתו' הוא שיאמר לה בפני עדים 'אל תסתרי עם פלוני'".
הרמב"ם מנסח את אזהרתו של הבעל בצורה כללית – "אל תסתרי" ובמילים אחרות: 'אל תהיי בסתר עם פלוני אלמוני'. פעולת הסתירה היא פעולה שבה בני הזוג מתייחדים כך שנוצרת להם הזדמנות לקיים יחסי אישות.
אולם עדיין יש לשאול: האם בכל מקרה שבו אדם מבקש מאשתו להיזהר מן הייחוד עם גבר מסוים נחשב הדבר כקינוי, או שרק קינוי מגבר שביאתו אוסרת את האישה על בעלה אוסר? האחרונים עסקו רבות בשאלה זו.[2]
בעל בית הלוי (חלק ב סימן מ) מבאר את הדברים באריכות, ומדייק מפסיקותיו של הרמב"ם במספר מקומות כי לדידו הקינוי תלוי ב"קפידא דבעל" – די בכך שסתירתה של האישה נעשתה בניגוד לרצונו של הבעל, ואין צורך שהאדם שעימו נסתרה יהיה אדם שביאתו אוסרת את האישה על בעלה.[3] רק במקומות שבהם למדו חז"ל מדרשת הכתוב שגם אם הבעל מקנא לא יחשב הדבר כקינוי – אין אנו מתחשבים בקינוי. דוגמה לדבר היא פסיקת הרמב"ם בבנוגע לקטן בן פחות מתשע שנים:
"אמר לה 'אל תסתרי עם פלוני' והיה קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד, או שאמר לה 'אל תסתרי עם בהמה זו' – אין זה קינוי, שנאמר 'ושכב איש אותה', פרט לקטן ולבהמה שאין אוסרין אותה עליו".
מעמדם המשפטי של משכב בהמה ומשכב קטן בן פחות מתשע זהה – בשני המקרים הביאה אינה אוסרת את האישה על בעלה, ולכן גם אם הבעל מקפיד על כך ומקנא לאישה היא לא תיאסר על בעלה.
אם נכונה הבנתו של בעל בית הלוי, שקינוי תלוי בקפידא דבעל, עולה השאלה מה הדין כאשר האיש מזהיר את אשתו מפני התייחדות עם אנשים העלולים לפגוע בה, מתוך חשש לשלומה ובטחונה. לכאורה מדברים אלו ניתן לדייק שהקינוי אינו ממוקד באזהרה ובנקיטת צעדי בטיחות למען הגנתה של האישה, אלא דווקא בריחוקה ממעשים מכוערים. דברים אלו בולטים בעיקר לאור דבריו של הרמב"ם בסוף הלכות סוטה:
"מצות חכמים על בני ישראל לקנות לנשיהן, שנאמר 'וקנא את אשתו', וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה, ולא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה, ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו הרי זה קינוי.        
אין ראוי לקפוץ ולקנות בפני עדים תחלה, אלא בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להדריכה בדרך ישרה ולהסיר המכשול, וכל שאינו מקפיד על אשתו ובניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהן תמיד עד שידע שהן שלמין מכל חטא ועון הרי זה חוטא, שנאמר 'וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא'".
הקינוי נעשה כאשר הבעל רוצה להוציא מן הזוגיות את רוח הטומאה שנכנסה לתוכה, ולהכניס במקומה רוח טהרה. לכן כאשר בעל מזהיר את אשתו משהייה לצד אנשים שעלולים לפגוע בה, וכל כוונתו להגן עליה – אין הדבר נחשב קינוי.[4]
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     חיבור על השולחן ערוך, המלקט תשובות רבות. הקטע המצוטט נמצא באבן העזר סימן קעח ס"ק טו.
[2]     ראו תשובות נוספות בפתחי תשובה אבן העזר סימן קעח.
[3]     בעל בית הלוי מדייק מתוך דברי התוספות (סוטה כו ע"ב ד"ה אבל) שהם הבינו ש"קפידא דבעל" אינה מעלה ואינה מורידה, והדבר תלוי רק בשאלה אם קינויו של הבעל נוגע לאדם שביאתו אוסרת את האישה.
[4]     בקונטרס 'אגן הסהר' (לזכר הגר"א גניחובסקי, בני ברק תשע"ג. תודתי לרה"ח ר' יעקב ליפשיץ שליט"א שהפנה אותי לדברים המרתקים) מובא הסיפור הבא:                                                                                               
"הגר"א גניחובסקי אמר שמספרים על הגרא"ז מלצר זצ"ל שכאשר יצא פעם אחת מביתו אמר לרבנית שאם יבוא הפועל לבית – שלא תסגור הדלת, ואח"כ חזר בו ואמר לה שתעשה כרצונה. וביאר כוונתו, דבתחילה חשש להפוסקים שיש איסור יחוד אפי' בבעלה בעיר, ושוב חזר בו, דחשש שזה יחשב לקינוי ואם תהי' סתירה תיאסר עליו. ואמר מו"ר דבבית הלוי, וכן בגר"ז בקונט' אחרון, מבואר שקינוי שלא מתוך החשד לאו שמיה קינוי".