קללה

  • הרב בנימין תבורי
בפרשת השבוע בלק מלך מואב מזמן את בלעם לקלל עבורו את עם ישראל. בלעם משיב לו שלא יוכל לעשות דבר עד אשר ישמע את צווי ה' אליו. לאחר שהקב"ה אוסר על בלעם לקלל את ישראל, "כי ברוך הוא," משתאה בילעם "מה אקוב לא קבה א-ל" (במדבר כ"ג,ח'), ומעורר עליו את חמת בלק. נראה שבלעם סבר שקללתו לא תשפיע מאומה על העם בעוד שבלק חשב שבכוחה של קללת בלעם לסייע לו לנצח במלחמתו עם ישראל גם בלי הסכמת ה'.
אסרה התורה לקלל שוטרים ונשיאים (שמות כ"ב, כ"ז). במקום אחר אסרה התורה לקלל הורים, והעובר על איסור זה חייב מיתה (שמות כ"א,י"ז).  במקום נוסף אסרה התורה לקלל חרש (ויקרא י"ט,י"ד). רש"י על אתר מביא מדרש הלכה שמרחיב את האיסור לכל אדם ולא רק חרשים. הרמב"ן  (על אתר) מבאר שהפסוק בא ללמד שאפילו את החרש שאינו שומע ולכן אינו נפגע או מתרגז מהקללה אסור לקלל, קל וחומר שאסור לקלל אדם שומע שהקללה עלולה לפגוע ולבייש אותו.
החינוך (מצוה רל"א) כתב שאינו מבין כיצד קללה פוגעת ומשפיעה על האדם, אך ברור לו שיש בכוחה לפגוע. על כן כתב "משרשי המצוה שמנענו השם מהזיק בפינו לזולתינו כמו שמנענו מהזיק להם במעשה".
לאחר מכן מביא החינוך שדעת הרמב"ם ששורש המצוה להוקיע מתוכנו רגשות כעס וקנאה. משתמע שאין הרמב"ם סבור כדעת החינוך שלקללות יש  יכולת אמיתית להזיק. ולפיכך כתב הרמב"ם שטעם האיסור לחנכנו להרגילנו במידות טובות. על אף שהחינוך סבור שדעתו נכונה, הוא מבטל אותה בפני דעת הרמב"ם.
במורה נבוכים (חלק ג' פרק מ"א) כתב הרמב"ם שהמון העם סבורים שהפגיעה מקללה חמורה מפגיעה פיזית. משתמע מדבריו שם שאף על פי שכך חושבים ההמונים, אין האמת איתם. האיסור חמור משום שכך ההמון סבור - קללה היא אחת מג' איסורים שלוקים עליהם אף על פי שאין הם מעשה.
בהלכות סנהדרין  (פכ"ו ה"א) כותב הרמב"ם,"ויראה לי שהמקלל את הקטן לוקה".  אילו סבר הרמב"ם כדעת החינוך שקללה יכולה להזיק, הלכה זו היתה מובנת מאליה ולא היה צורך לרמב"ם להקדים ב"ויראה לי". אולם מכיוון שלדעת הרמב"ם אין לקללה יכולת להזיק וכל האיסור הוא מחמת הבושה והצער הנגרמים לזה שקללו אותו, היה מקום לחשוב שהצער והבושה הנגרמים לקטן אינם חשובים עד כדי כך שאסור לקלל. לפיכך מבהיר הרמב"ם שלדעתו אסרה התורה קללת קטן ג"כ. ניתן להבין שמכיוון שטעם האיסור להרגיל אותנו במידות טובות, אין שום משמעות מי הוא הנמען של הקללה. מוקד האיסור במקלל. מאידך יתכן שלדעת הרמב"ם צערו של הקטן חשוב דיו כדי שיהיה אסור לקללו. הנפק"מ תהיה בילד קטן כל כך עד כי אין בו דעת ויכולת להבין שקללו אותו. ברוב מהדורות הרמב"ם כתוב "המקלל את הקטן הנכלם" (כלומר, רק קטן שאכן מרגיש בבושתו), אולם במהדורת פרנקל הגירסא "המקלל את הקטן"  ללא התיאור "הנכלם". יתכן ששינוי הגרסאות מבטא את שני ההבנות הנ"ל.
לכאורה יש להביא ראיה לכך שאסור לקלל קטן מכך שאסור לקלל חרש. הן החרש והן הקטן אינם חווים בושה כתוצאה מהקללה. בנוסף לכך, אם אופי האיסור הוא חינוכי, להרגיל אותנו במידות טובות, לא אמורה להיות משמעות לזהותו של זה שמקללים אותו. אולם הרמב"ם (שם הלכה ב') פסק שהמקלל את המת אינו לוקה. אם אופי האיסור הוא חינוכי, כפי שאמרנו, מה זה משנה אם "קרבן" הקללה חי או מת. אמנם יתכן שבקללת אדם מת אין באמת "קרבן" כלל וכלל. מאידך ייתכן שלדעת הרמב"ם קללת המת אסורה ורק מסיבה טכנית אין נענשין עליה.
רגילים אנו להבחין בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. הגר"א (בתחילת פירושו לספר ישעיהו) ביאר שישנה קטגוריה נוספת: מצוות שבין אדם לעצמו. מצוות שמטרתם לפתח את אישיותו של האדם. נראה שלדעת החינוך איסור קללה היא מצוה שבין אדם לחברו בעוד שלדעת הרמב"ם מדבור במצוה שבין אדם לעצמו. מטרת המצוה היא לזקק את אישיותו של האדם.
במשנה בשבועות (לה.) נאמר שאסור לאדם לקלל את עצמו. המקור להלכה זו נדרשת בגמרא מהפסוק, "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד" (דברים ד,ט). אליבא דהחינוך יש לבאר שהיות וקללה יכולה להזיק, אסור לאדם לקלל אפילו את עצמו שכן אסור לו לאדם להזיק לעצמו. אולם לפי הרמב"ם, מדוע אסור לאדם לקלל את עצמו? אם מוקד האיסור בליטוש וזיקוק עצמי, ולכך אין זהותו של ה"קרבן" משמעותית, מדוע נזקקה הגמרא לפסוק מספר דברים? מסוגיא זו משתמע שלקללה היכולת לגרום נזק.
באגרות משה (או"ח ח"ג עמ' 390) מבאר הר"מ פינשטיין שבדר"כ אין מילים מזיקות.  אכן יש בכח הקללה להזיק, אך הקב"ה לא יחוש  לקללתו של מי שמקלל בחינם ועובר בכך על איסור מן התורה. לפיכך ביאר הגרמ"פ שתכלית האיסור לא לגרום לזולת בושה ובזיון. אולם, המקלל עצמו עלול להזיק לעצמו. שהרי יש בכח הקללה להזיק וכיון שחטא בקללתו, יענישו אותו באותו הרע שאיחל לעצמו. התורה אסרה על האדם לקלל את עצמו מחמת חובתו של האדם לשמור על גופו והאיסור להזיק אף לעצמו, ולפיכך אסור לאדם לקלל את עצמו שנאמר "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד".
לפי דברי הר"מ פינשטיין יש מקום למנות את איסור קללת עצמו כמצוה נפרדת. הרב פערלא (ספר המצוות לרס"ג כרך ב' עמ' 81) מצטט כמה וכמה ראשונים שכך סברו. התשב"ץ תמה על הרמב"ם מדוע לא מנה את האיסור לקלל את עצמו בלאו נפרד (זוהר הרקיע רי"ב) . הוא מעיר שאמנם הרמב"ם ניסה לחמוק מהשאלה כשכתב "המקלל עצמו לוקה כמי שקלל אחרים" אך מהגמ' נראה בפירוש שמדובר בלאו נפרד.        
בעל האור-חיים הקדוש  (במדבר כ"ג,ח) הלך בדרך האמצע בין הרמב"ם לחינוך. בתחילה כתב שאין לקללה כח להזיק כדעת הרמב"ם, אך המשיך לבאר שכאשר מגיע לאדם עונש על חטאיו הקב"ה מאריך אפו ודוחה או אפילו מבטל את העונש. אולם בעת אשר יתעורר כביכול זעמו של הקב"ה, יכולה קללת אדם להשפיע כך שהקב"ה יעניש את המקולל על אותם העוונות שעד עתה האריך אפו עליהם.
לא עלה בידי בלעם לקלל את ישראל. לדעת הרמב"ם, משום שאין לקללות היכולת להזיק ולדעת החינוך יש לבאר שאמנם יש בכוחה של קללה להזיק אך לא כנגד ברכתו של הקב"ה.
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג
 
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php
 
* * * * * * * * * *