יומא | דף עה | קללתו של הקב"ה

הברייתא המובאת בגמרא (עה ע"א) מאפיינת את עונשיו של הקב"ה ביחס לעונשים של בשר ודם:

"תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן: קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה מזונותיו עמו. קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה. קלל את האשה – הכל רצין אחריה. קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה".

הגמרא מתארת כיצד עונשיו של הקב"ה אינם עונשים גמורים וטוטאליים, בניגוד לעונשים של בשר ודם ש"בכל דבר שהוא יכול להקניטו ולהפסידו הוא יורד", כלשון רש"י (ד"ה יורד). מהי משמעותה של הבחנה זו? האם מטרת הגמרא ללמד אותנו שעונשיו של הקב"ה קלים מעונשי בשר ודם? אין זה מסתבר, שהרי כבר למדנו בגמרא בברכות (כח ע"ב) שדווקא הקב"ה "אם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם", ועונשיו חמורים וקשים יותר מכל מה שבכוחו של בשר ודם. כך גם למדנו בגמרא בב"ק (נ ע"א) ש"האומר שהקב"ה ותרן הוא – יותרו חייו".

ברובד אחד נראה שכוונת הסוגיה לומר שעונשיו של הקב"ה מדודים במידה מדויקת, והראיה לכך היא העובדה שאלו שנענשו על ידו זכו להקלות ול'פתחי מילוט' שהוא עצמו יצר כדי שלא ייענשו יתר על המידה. זאת בניגוד לבשר ודם, שאיננו טורח לדאוג לנענש אלא מנסה להענישו ככל יכולתו. מוחלטותו של הצדק האלוקי היא שגורמת לכך שאפילו הנענשים יצדיקו את דינם, כמבואר בגמרא בעירובין (יט ע"א, ועיין בדף היומיומי שם):

"אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.
מדת בשר ודם, מתחייב אדם הריגה למלכות – מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך. מדת הקדוש ברוך הוא, אדם מתחייב הריגה למקום – שותק, שנאמר 'לך דֻמִיָּה תְּהִלָּה', ולא עוד אלא שמשבח, שנאמר 'תהלה'".

אמנם, מן הסוגיה נראה שקיים רובד נוסף בענישה האלוקית. כאשר הקב"ה מעניש נוצר מצב פרדוקסלי שבו דווקא מתוך הקללה מגיעה ברכה. דווקא קללתו של הנחש גרמה לכך שמזונותיו יהיו מצויים לו, ודווקא עבדותו של כנען גרמה לכך שלא יצטרך לדאוג למזונו. מהי משמעות הדבר? נראה שקללתו של הקב"ה לא נועדה להעניש אלא להציב דמויות מסוימות במקום נמוך יותר בעולם. עובדה זו באה לידי ביטוי בכך שדמויות אלה דווקא מסתדרות טוב יותר במדרגת הקיום שהגיעו אליה. העובדה שהנחש אוכל טוב יותר כשהעפר הוא לחמו מלמדת על כך שזהו באמת המקום הראוי והנכון עבורו, ואין לראות בקללה עונש במובנו הרגיל, אלא הצבתו של הנענש במקום מתאים יותר. דוגמה מוחשית יותר לנקודה זו אפשר לראות במיעוט הלבנה, אשר איננו עונש במובן הרגיל של המילה, אלא פשוט התאמה של הלבנה למציאות חיים נמוכה יותר, אשר גם בה יתרונות משלה, כמבואר בגמרא בחולין (ס ע"ב).