קניין בדבר שלא בא לעולם

  • הרב משה טרגין

קניין בדבר שלא בא לעולם

במערכת ההלכתית מועברת בעלות על ידי התהליך הקנייני. כאשר שני צדדים (מוכר וקונה) מסכימים להוציא לפועל את המכירה, "מעשה הקניין" (אקט מעשי המבטא את העברת הבעלות) מתבצע ויוצר את העברת הבעלות. במצב זה, בו נדרש מעשה קניין, כלומר אקט פיזי בגוף החפץ הנקנה, עולה השאלה כיצד, אם בכלל, ניתן לבצע הליך קנייני בדברים שרק עתידים להיות בפועל אולם אינם קיימים ברגע המכירה, או בלשון הגמרא "דבר שלא בא לעולם". דוגמאות לדברים מסוג זה ניתן למצוא לרוב: פירות עץ שעדיין לא גדלו, מים שימלאו מאגר מסוים, תשלום כפל של בהמה שעדיין לא נגנבה או שדה שהמוכר עדיין אינו בעליו בפועל.

נושא זה נתון במחלוקת ר' מאיר וחכמים. אלו האחרונים נוקטים בעמדה חד משמעית השוללת אפשרות של קניין והעברת בעלות בחפץ שבפועל אינו קיים. ר' מאיר, לעומתם, פחות נחרץ: הוא מאפשר קניין ב-"דבר שלא בא לעולם" בתנאי שהחפץ יכול להיכנס להגדרה " עבידי דאתו" כלומר דבר שבדרך כלל צפוי להתפתח. לדוגמא: פירות של עץ הנותן פירות באופן עונתי ובצורה שוטפת, ושאין סיבה להניח שהשנה הוא לא יוציא פירות. מציאות של פירות כאלו יכולה בוודאי להיות מוגדרת כ-"עבידי דאתו" כלומר כדבר העשוי לבוא. בניגוד לכך, גנבת בהמה והתחייבות הגנב בתשלומי כפל אינה מציאות צפויה או בטוחה בשום מובן: אין שום דבר שיבטיח שהבהמה אכן תיגנב, או שהגנב ייתבע ויתחייב לשלם כפל, ולכן מכירת הזכויות על תשלומי כפל (במקרה של גנבת הבהמה) לא תחול גם לדעת ר' מאיר.

השאלה היסודית שצריכה להישאל בנושא זה היא: מדוע אין קניין יכול לחול על "דבר שלא בא לעולם"? מה החיסרון הבסיסי שמונע את הקניין?

ראשיתו של הדיון יתמקד בהבנת עמדתו של ר' מאיר. באופן ברור "דבר שלא בא לעולם" מהווה מכשול ביצירת הקניין גם לדעת ר' מאיר, וגם לפי דעתו לא ניתן לבצע קניין על כל דבר שאינו קיים. ר' מאיר רק מצמצם את משמעותו של החיסרון בדבר שאינו קיים: הקניין נכשל רק אם החפץ מוגדר כדבר שלא בטוח שיתממש; אם החפץ מוגדר כדבר שוודאי עתיד להתממש - "עבידי דאתו" - אפשר לבצע את מעשה הקניין גם כאשר החפץ לא קיים בפועל. כיצד תופס ר' מאיר את החיסרון בביצוע קניין על דבר שלא בא לעולם?

הסבר פשוט של דעת ר' מאיר ימקד את הפגם ב-"דבר שלא בא לעולם" כחיסרון ב-"דעת". כאשר מתבצעת מכירה של דבר שלמעשה עדיין לא קיים, רבים הסיכויים שאין המכירה מתבצעת בלב שלם ובהחלטה גמורה. קניין מתפתח רק כאשר ישנה החלטה והסכמה מוחלטת של שני הצדדים לבצע את ההליך הקנייני. כאשר אין באפשרותי להצביע על החפץ הנמכר, ייתכן שאפשר לפקפק ברמת נכונותי לבצע את הקניין. במילים אחרות: אדם המוכר חפץ ממשי מבין באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהוא נפרד מהחפץ שעד עתה היה בבעלותו, והעובדה שהוא נותן למכירה להתקיים מעידה על רמת כוונתו. כאשר החפץ אינו קיים בפועל, קיים ספק אם השלכות המכירה ברורות למוכר, וממילא עולה ספק גם באשר לרצינות הבטחתו למכור אותו. אם אני מציע למכור את המרצדס שלי ב-100 ש"ח, אין זה אלא משום שאני בספק אם אי פעם אכן תהיה לי מרצדס, ואין לי כל כוונה למכור אותה כאשר תהיה לי כזאת. אם הסבר זה נכון, ניתן להבין, לפי ר' מאיר, את החלוקה בין חפצים שהסבירות לכך שיתממשו גבוהה לבין חפצים שאינם בעלי סיכויי מימוש גבוהים: הראשונים מאפשרים את הביטחון הנדרש לצדדים על מנת להגיע לגמירות הדעת הנדרשת לביצוע הקניין, ואילו האחרונים אינם מבטיחים את רמת הדעת הקריטית הנדרשת לקניין. חלוקה זו משקפת את מרכז הכובד המגביל את הקניין ב-"דבר שלא בא לעולם" -חסרון הדעת.

השאלה עתה היא כיצד להבין את דעתם הנחרצת של חכמים. עמדתו של ר' מאיר בנויה על שתי הנחות:

א) הפגם הבסיסי ב-"דבר שלא בא לעולם" הוא החיסרון בדעת.

ב) גם בדבר שלא בא לעולם, אפשר להשיג רמת דעת המספיקה ליצירת הקניין בתנאי שקיימת סבירות גבוהה שיתממש.

החכמים החולקים על ר' מאיר יכולים לחלוק על אחת משתי ההנחות: מצד אחד הם יכולים לסבור שהפגם בדבר שלא בא לעולם אינו נובע מחסרון הדעת - גם אם נשיג את רמת הדעת הנדרשת לא נפתור את הבעיה היסודית שבגללה אי אפשר לקנות דבר שלא בא לעולם; לחילופין, יכולים חכמים להסכים להנחה הראשונה שהפגם בדבר שלא בא לעולם הוא חסרון הדעת, אבל לסבור שגם כאשר הסיכויים להתממשותו גבוהים אי אפשר להגיע לרמת הדעת הנדרשת לקניין. במילים אחרות: חכמים יכולים לחלוק על שורש החיסרון בביצוע קניין על דבר שלא בא לעולם, או להסכים בהבנת יסוד ושורש הבעיה, ולחלוק על הפיתרון שמציע ר' מאיר באופן נקודתי בלבד.

השאלה כיצד להבין את מחלוקתם של ר' מאיר וחכמים משמעותית לא רק במישור העיוני אלא גם הלכה למעשה. אם חכמים מסכימים עם ר' מאיר באופן עקרוני ששורש הבעיה הוא חסרון הדעת, וחולקים עליו רק בשאלה כיצד משפיעים הסיכויים למימוש הקניין על רמת הדעת, אזי ניתן בוודאי למצוא גם לדעת חכמים תחום לא קטן של מקרים בהם אף על פי שהחפץ אינו קיים בפועל, קיימת דעת מספיקה והקניין יקבל תוקף הלכתי. את הדעת שמשיג ר' מאיר על ידי רמת הסיכויים למימוש - "עבידי דאתו" - יכולים בוודאי חכמים להשיג בדרכים אחרות. כדוגמא לכך ניתן להביא את שאלת הטור בפירושו לתורה. הטור שואל כיצד יכול היה עשו למכור את בכורתו שהיא דבר שלא בא לעולם (שהרי כל הזכויות שיש לבכור בירושה אינן בבעלות הבכור אלא לאחר מיתת האב), והוא משיב שכאן המכירה היתה מחוזקת ע"י השבועה. הרושם העולה מן הטור הוא שגם לדעת רבנן, השוללים את סבירות ההתממשות כפיתרון לחסרון הדעת, אם הצדדים נשבעים ייתכן שמכירה תקבל תוקף הלכתי כיוון שהשבועה פתרה את בעיית חסרון הדעת (הרמ"א בחושן משפט סימן רט' נוקט בדעה זו להלכה). השבועה משכנעת אותנו שלמרות חוסר הממשות של החפץ הנמכר הצדדים הגיעו להחלטה חד משמעית בדבר ביצוע הקניין. אין ספק שלפי דעה זו גם לדעת רבנן נקודת החולשה בקניין דבר שלא בא לעולם היא הדעת: לפי ר' מאיר ניתן להתגבר על בעיה זו אם סביר שהמכירה תגיע לידי מימוש; לדעת חכמים אפשר להשתמש בשבועה ככלי ליצירת הדעת והרצון הנדרשים לקניין.

התשב"ץ בסימן שצ"ח עוסק בתחום בעל השלכות אקטואליות לימינו: מה הדין במסגרות בהן מכירת דבר שלא בא לעולם היא דבר שבשגרה? שאלה זו משמעותית ביותר למבנה הכלכלי המודרני, הבנוי בחלקו הגדול על מכירות עתידיות ומימוש רווחים פוטנציאליים. התשב"ץ מתעקש שכאשר דרך מסוימת להעברת בעלות נעשית דבר שבשגרה היא מקבלת תוקף הלכתי: מאחר וכל הבעיה בדבר שלא בא לעולם היא ההנחה שהצדדים אינם רציניים דיים באשר למכירה, וזו הנחה המותנית בצורה מסוימת של התנהגות אנושית, אם יוכח שבעקבות שינוי המבנה הכלכלי אנשים מתייחסים למכירה מסוג זה אחרת, הבעיה תתפוגג. כאשר הכל רגילים בקנייה ובמכירה של דברים מסוג זה, ניתן להניח שהמוכר והקונה מבינים את רצינות ההליך והקניין מתאפשר.

סיכום:

גורם אחד היכול להכשיל הליך קנייני בדבר שלא בא לעולם הוא חסרון הדעת. ר' מאיר מבחין בין מצב שבו אין סבירות גבוהה למימוש המכירה לבין מצב שבו הסבירות היא גבוהה. לדעתו, במכירה מהסוג השני ישנה רמת דעת המספיקה לקניין. חכמים, לעומתו, דוחים את רמת הסבירות למימוש המכירה כפיתרון לבעיית הדעת, אולם הם עשויים לקבל מרכיבים אחרים, כמו שבועה או התנהגות כלכלית מקובלת, שיובילו לרמת דעת המספיקה למתן תוקף לקניין.

אמנם ייתכן, שישנה בעיה נוספת בהקשר לקניין דבר שלא בא לעולם (אפילו לדעת ר' מאיר): העברת בעלות על חפץ דורשת (כפי שהוזכר לעיל) ביצוע מעשה קניין, אקט פיזי המבטא את העברת הבעלות. בעולם הקניינים ההלכתי אנו מוצאים מגוון של מעשים היכולים לתת תוקף הלכתי למכירה: משיכה - שבמהותה היא ביטוי להכנסת הבהמה לרשות הקונה, הגבהה-הרמת החפץ, חצר-הימצאות החפץ בתוך שטח שבבעלות הקונה. כל אחת מדרכי קניין אלו, מופנה באופן ברור כלפי חפצים קיימים וממשיים. ואולם, כאשר מדובר בדבר שלא בא לעולם, אין שום חפץ קיים שאפשר לבצע עליו מעשה קניין, ולכן הקניין לא יכול להתממש (בהמשך נתייחס לאפשרות לקנות דבר שאין לו ממשות פיזית).

אם כל הנאמר לעיל נכון, מדוע ר' מאיר נותן תוקף לקניין בדבר שלא בא לעולם רק מפני שמדובר בסוג חפצים שעתידים בוודאי להתממש "עבידי דאתו"? מדוע סבירות ההתממשות מהווה גורם בעל השלכות אם החיסרון המרכזי נובע מחוסר היכולת לבצע מעשה קניין כאשר בפועל אין החפץ קיים? כדי לענות על שאלה זו יש לבחון את דברי התוספות בגיטין (מב:) הקובעים שלפי ר' מאיר ייתכן שסבירות ההתממשות של החפץ אכן לא מספיקה לבדה: במקרה של פירות העתידים לצמוח על עץ לא רק שישנה סבירות גבוהה שהפירות אכן יצמחו, אלא ישנו גם עץ ממשי העומד בזמן המכירה, שממנו עתידים הפירות לצמוח. במקרה של מכירת תשלומי הכפל על גנבה המציאות שונה: גם אם היינו יכולים לצפות בסבירות גבוהה מאוד את מימוש התשלומים, אין הם נובעים ישירות מן החפץ; הם תוצאה של דין הלכתי הקיים במקרה שהחפץ נגנב. והואיל ואין הם נובעים מהחפץ עצמו אי אפשר למכרם. ר' מאיר אינו דורש רק סבירות ויכולת צפייה לגבי סיכויי המימוש אלא גם קשר מהותי בין מה שקיים ברגע הקניין לבין מה שעתיד להתפתח ממנו. ישנה דו משמעות בדברי התוספות לגבי הביטוי "עבידי דאתו" - האם הוא מתייחס לרמת הסבירות להתפתחות מהמצב הנוכחי, כפי שבואר כבר לעיל, או לקריטריון החדש שקבע תוספות בדעת ר' מאיר (אפשרות זו תיתכן אם יינתן דגש לשימוש במילה "דאתו" שפרשנותה המילולית היא "שעתיד לבוא" ולא באופן סתמי "שעתיד להיות", ומשמעות הדבר היא שיש חשיבות לשאלה מהיכן "בא" החפץ). אך גם אם הביטוי "עבידי דאתו" מציין רק את רמת הסבירות, ייתכן שרמת הסבירות מהווה אמצעי להגדרת היחס בין העץ לפירות - כאשר הסבירות למימוש גבוהה, כמו ביחס בין עץ לפירות, הדבר מעיד שהפירות הם תוצר ישיר של העץ, ולכן מעשה קניין המתבצע על העץ יכול להיות משמעותי גם לפירות.

ייתכן שזיקה זו בין העץ לפירות אינה ביטוי לרמת הדעת אלא לאפשרות לבצע מעשה קניין: הפירות עצמם אמנם אינם נמצאים בפועל ואי אפשר לבצע עליהם שום אקט פיזי, אולם העץ משמש ייצוג פיזי ממשי של הפירות, ומאפשר מעשה קניין שיהיה משמעותי גם להם. מכיוון שהפירות גדלים ישירות מן העץ הקשר בין העץ לפירות הוא מהותי; הפירות, שהם התוצר העתידי של העץ, מהווים חלק אינטגרלי של העץ הממשי בהווה ולכן פעולה שתיעשה בעץ יכולה להיחשב מבחינה הלכתית כנעשית גם בפירות. לעומת זאת, בדין כפל הזיקה בין המציאות הפיזית בהווה לבין התוצר העתידי הנמכר חסרה: כפל הוא חיוב חיצוני לגוף הבהמה, ולכן אין דרך לשייך מעשה קניין המבוצע בחפץ לפני שנגנב לכפל העתידי, גם אם כפל הוא דבר שאפשר לצפותו ברמה סבירה.

הבנה זו עולה מעיון בדבריהם של התוספות בבבא בתרא (עט:). התוספות מעירים שם שר' מאיר מודה באפשרות לבצע קניין על חפצים שאינם קיימים גם בנסיבות שבהן ההתפתחות למצב העתידי אינה כל כך ברורה. לדוגמא: מכירת שדה שכרגע אינו בבעלות המוכר אולם בדעתו של המוכר לקנותו מוגדרת בגמרא כדבר שלא בא לעולם. למרות שהשדה קיים, המצב בו יכול אדם למכור חפץ (הקיים רק כאשר החפץ בבעלותו) צריך עדיין להיווצר. ר' מאיר מאפשר מכירה במצב כזה, למרות שהסבירות שהשדה תהיה יום אחד ברשות המוכר אינה יכולה להיות מוגדרת באופן פשוט "עבידי דאתו". באופן דומה מאפשר ר' מאיר לקדש אישה בעודה גויה, בתנאי שברגע שבו יחולו הקידושין האישה כבר תסיים את תהליך הגרות: בעודה גויה אין האישה יכולה להתקדש, ולפיכך היא מוגדרת כ-"לא בא לעולם" לגבי הקידושין. ברור גם שהגיור אינו תוצר ישיר של המצב בהווה. למרות זאת ר' מאיר נותן תוקף לקידושין אלו. מה קרה לתנאי הנצרך "עבידי דאתו"?

תוספות יוצרים חלוקה קטגורית בין שני סוגים של "לא בא לעולם". בקטגוריה אחת ר' מאיר דורש את סבירות המימוש של המכירה, ואילו בשנייה אין הוא זקוק לה. במקרים כדוגמת פירות העץ או תשלומי כפל, שבהם החפץ הנקנה אינו בנמצא כלל, צריך את התנאי "עבידי דאתו"; כאשר מדובר בחפץ ממשי, שהבעיה אתו היא רק שכעת אינו במצב המתאים לביצוע ההליך ההלכתי (כגון שדה שאינה בבעלות המוכר או אישה שאינה יהודיה), אין צורך בתנאי "עבידי דאתו". ברור מדברי תוספות שלדעתם הצורך ב"עבידי דאתו" לא נועד ליצור רמת דעת מספיקה; אם זו הייתה תעודתו - לא ניתן היה לוותר עליו בשום אופן מבלי למצוא תחליף הולם. בין אם נבין את "עבידי דאתו" כמדד לסבירות המימוש, ובין אם נבין אותו כמדד לזיקה שבין החפץ הממשי לבין התוצר העתידי, הוא נחוץ, לדעת תוספות, על מנת ליצור ייצוג פיזי בהווה לדבר הנקנה כדי לבצע עליו מעשה קניין. רק אם התוצר הוא תוצר ישיר של החפץ בו נעשה הקניין אנו יכולים לראות בו ייצוג הולם של החפץ הנקנה ולאפשר מעשה קניין שיהיו לו השלכות על התוצאה הנגזרת מהחפץ הממשי. ואולם דרישה זו עולה רק בקטגוריה הראשונה של "לא בא לעולם", שבה החפץ אינו נמצא כלל בזמן הקניין, ולכן יש צורך בחפץ אחר שיהיה ראוי לבצע בו את מעשה הקניין. לעומת זאת, במקרה של מכירת שדה שאינו שייך כרגע לבעלים, השדה עצמו קיים, והבעיה היא רק שאינו בבעלות המוכר, ולכן אין צורך ב-"עבידי דאתו" מפני שהחפץ הנקנה עצמו יכול לשמש למעשה הקניין. הסבר דומה קיים בקידושי אישה שטרם התגיירה: האישה עצמה קיימת, אף על פי שאינה יכולה כרגע להתקדש. בשני מקרים אלו אין צורך ב"עבידי דאתו" מאחר שמעשה הקניין יכול לצאת לפועל על החפץ הנקנה עצמו.

השאלה העולה כעת היא מה עמדתם של חכמים: ניתן לומר שהם מסכימים לעמדתו העקרונית של ר' מאיר, אלא שהם חולקים על האפשרות שמעשה קניין בחפץ אחד יהיה משמעותי לחפץ אחר גם אם הוא תוצר ישיר שלו, ולכן אפילו במקרים המוגדרים כ"עבידי דאתו", בהם ישנו ייצוג ממשי לחפץ הנמכר ברגע הקניין, הקניין ייכשל. אולם ייתכן שחכמים סוברים שהחיסרון בדבר שלא בא לעולם הוא במישור שונה לחלוטין. ניתן לומר שחכמים לא תולים את החיסרון בדבר שלא בא לעולם בפגם בדעת או במעשה הקניין (המרכיבים הסטנדרטיים של כל קניין) אלא במישור יותר מהותי: העובדה שהחפץ הנמכר אינו בנמצא פוגעת באפשרות לבצע קניין מפני שאין מה לקנות; אין משמעות הלכתית להעברת בעלות על דבר שאינו נמצא (גם אם רמת הדעת מספיקה ומעשה הקניין מושלם).

אפשר להאריך בנושא זה רבות, וכאשר אני מעיין בדברים דלעיל עולה בי התחושה שיש כאן הפשטת יתר של נושא רחב יותר. ייתכן ונקדיש בעתיד עוד לנושא זה.

עקרונות מתודיים:

1. במקרים רבים ניתוח מחלוקת לא מתחיל דווקא בעמדה הגורפת והחד משמעית אלא דווקא בעמדה המותנית ביסוד מסוים. הרבה יותר קל להתחיל לבחון את עמדתו של ר' מאיר מאחר שהיא מכילה גורם היכול להוות נקודת אחיזה להמשך הדיון: במקרים של "עבידי דאתו" הקניין תקף; במקרים בהם חסר יסוד זה - הקניין נכשל. הרבה יותר קל לנתח את עמדתו, ומניתוח זה לעבור לבחון את ההיגיון העומד ביסוד עמדתם של חכמים.

2. כאשר הליך הלכתי מסוים נכשל צריך להעלות את השאלה מדוע הוא נכשל: האם מפני שחסר אחד המרכיבים הבסיסיים של ההליך, או שמא מדובר בחיסרון מסיבה שונה לחלוטין (שלפעמים הוא הרבה יותר יסודי מהמרכיבים הטכניים). במקרה שלנו, מרכיבי הקניין (אותם גורמים הנחוצים על מנת להוציא קניין לפועל) הם מעשה קניין וגמירות דעת. האם בדבר שלא בא לעולם אין הקניין חל מפני שבמציאות זו מעשה הקניין לא מספיק טוב, מפני שהדעת נפגמת, או שמא אנו שוללים העברת בעלות מסוג זה (למרות שכל המרכיבים נמצאים והמנגנון הקנייני תקין) מפני שאין מה לקנות?

3. לעתים הגמרא יוצרת קטגוריה כללית המכילה בתוכה מספר מרכיבים נפרדים. הגמרא מכניסה תחת קורת גג אחת של "דבר שלא בא לעולם" הן מצבים שבהם לא קיים כלום ברגע הקניין, והן מצבים שבהם החפץ הנקנה קיים אלא שאי אפשר לבצע עליו קניין. תוספות, כפי שראינו לעיל, מחלקים בין שני הסוגים של דבר שלא בא לעולם.

לעיון נוסף:

א. מה היחס בין חוסר היכולת למכור דבר שלא בא לעולם לבין חוסר היכולת למכור חפץ קיים לאדם שלא בא לעולם, לדוגמא: מכירה לעובר. עיין בבבא בתרא דף קמא:.

ב. מה מידת היחס בין קניין דבר שלא בא לעולם לבין היכולת ליצור שעבוד על דבר שלא בא לעולם,?. עיין בבא בתרא קנז..

ג. האם כאשר אדם נשבע למכור דבר שלא בא לעולם המכר באמת מתבצע, או שמא הוא רק חייב לבצע את המכירה כדי לא להפר את שבועתו (עיין ברמ"א שהוזכר לעיל ובש"ך שם)?

ד. מה קובע את רמת הזיקה בין חפץ מסוים לבין התוצר העתידי שלו? כיצד יוגדר היחס בין כסף לבין הרווח העשוי לבוא מהשקעתו? האם ניתן להשוות את היחס בין עץ לבין פירותיו העתידיים ליחס שבין תבואה לבין השדה בו היא גדלה? עיין בקצות החושן סימן רט' ס"ק ד'.

ה. אחת האפשרויות שהועלתה לעיל היא שהחיסרון בדבר שלא בא לעולם הוא במעשה הקניין - אין אפשרות לבצע מעשה קניין על חפץ שאינו ממשי. מה בדבר היכולת לבצע הליך קנייני שאינו דורש מעשה על חפץ פיזי? האם קניין "אגב" או קניין "חליפין" יפתרו את הצורך בדבר שבא לעולם?

עיינו בשיטה מקובצת בבבא מציעא (לג:), בדברים המובאים בשם תוספות שאנץ ובחידושים המיוחסים לריטב"א שם.