קניין הגבהה

  • הרב משה טרגין

קניין הגבהה

בשיעור שעבר עסקנו בהגדרת קניין משיכה. בהמשך לעניין זה, יעסוק שיעור זה בקניין הגבהה.

הגבהה היא קניין שבו החפץ הנקנה מורם באוויר על ידי הקונה, והגבהה זו מצביעה על העברת הבעלות לבעלים החדש. ישנה מחלוקת יסודית בין רש"י לתוספות בנוגע לשיעור המינימלי שצריך להגביה את החפץ לצורך הקניין. קרוב לוודאי שמחלוקת זו נוגעת להבנה היסודית של קניין הגבהה.

הגמרא בכתובות (ל.) דנה במקרה שאדם אוכל דבר מה בלא שקנה אותו קודם שהכניסו לפיו. בדרך כלל, מיד לאחר שהאדם לוקח את האוכל, הוא קונה אותו בהגבהה. אך אם הוא "גחין ואכיל" - הוא מתכופף על מנת לאכול במקום להרים את המאכל אליו - הוא לא יקנה את המאכל עד שיבלע אותו. דבר זה מוביל את רש"י לומר שהגבהה קונה רק במקום שהחפץ הורם ג' טפחים לפחות. תוספות דוחים דרישה זו וסבורים שהרמה כלשהי של החפץ, אפילו כזו שפחותה מג' טפחים, מועילה כדי לקנותו במעשה הגבהה.

מחלוקת זו עולה מהגמרא בקידושין (כו.) העוסקת באופן שבו קונים פיל. דעה אחת המובאת בגמרא היא שהקניין נעשה ע"י "חבילי זמורות": הפיל מובל למקום שבו יעלה על ערמה של עצים, ועל ידי הליכתו הוא מורם מהקרקע ונקנה בהגבהה. רש"י בקידושין מדגיש שאם ערמת העצים לא תהיה בגובה של ג' טפחים לפחות לא יחול קניין. תוספות בקידושין מביאים את דעת רבנו תם שחולק ואינו מצריך ג' טפחים.

דיוננו מתחיל ברש"י. איך אנו יכולים להסביר את הצורך בהגבהת ג' טפחים? במבט ראשוני, נעדיף לקבל את דעת רבנו תם. בהנחה שמעשה של הגבהה התבצע, מדוע הגובה צריך להשפיע על הקניין? רש"י בקידושין (כו.) מסביר את דעתו באמצעות דין "לבוד" הידוע. בהלכה, חלל של ג' טפחים נחשב למחובר או לסגור. בדיני סוכה, למשל, מרווחים של פחות מג' טפחים בין חלקי הסכך אינם פוסלים את הסכך, והגג כולו נחשב כמחובר. הגמרא בשבת דנה בבניית כותל בשבת מחבלים אנכיים הקשורים במרחק הקטן מג' טפחים אחד מהשני. במקרה כזה, אנו רואים את הרווחים שבין החבלים כאילו אינם קיימים והחבלים נחשבים מחוברים. רש"י סבור שדין זה נוגע גם להגבהה, ולכן חפץ שלא הוגבה לפחות ג' טפחים מעל הקרקע נחשב כאילו לא הוגבה מעולם. המרחב הקרוב לקרקע עד ג' טפחים נחשב כמחובר לקרקע ולכן הוא מבטל הגבהה שלא נעשתה מעל לגובה זה. כדי שההגבהה אכן תייצג בצורה משמעותית את הבעלות של הלוקח עליו להעלות את החפץ אל מעל לג' הטפחים הסמוכים לקרקע.

נחזור כעת לדון בדעת רבנו תם. אם דין לבוד קובע שג' טפחים הסמוכים לקרקע נחשבים כקרקע, הרי שהגבהה פחות מגובה זה אכן אינה מועילה לקניין!!!

כדי להבין באיזו נקודה חולק רבנו תם על רש"י עלינו להבין את שתי ההנחות שעליהן מבסס רש"י את דבריו:

א. החלל הנמצא פחות מג' טפחים סמוך לקרקע נחשב כקרקע עצמה מדין לבוד.

ב. קניין הגבהה חייב להיות באמצעות פעולה הפגנתית של בעלות, ופעולה כזו אינה מתבצעת במצב שהחפץ נמצא על "הקרקע" מבחינה הלכתית.

על מנת לומר שהגבהה יכולה להתבצע גם בפחות מג' טפחים, יכול רבנו תם לחלוק על אחת משתי ההנחות הנ"ל. נתחיל בדיון בהנחה הראשונה.

דין לבוד מעוגן היטב במערכת ההלכתית, והוא מופיע במקומות שונים. דין זה מצוי בשימוש כה רב עד שהגמרא בסוכה אומרת שיסודו בהלכה למשה מסיני. יהיה זה קשה מאוד לומר שרבנו תם חולק על כל דין לבוד. מה שנותר לו, הוא להתמודד עם הבנת רש"י את ההלכה. רש"י הבין שדין לבוד אומר שג' טפחים הסמוכים לקרקע נחשבים כקרקע ממש, כאילו מבחינה הלכתית אין פה אוויר אלא קרקע. דעה זו מייצגת הבנה אחת בדין לבוד. לחלופין, ייתכן שלא נתייחס למרחב כאילו הוא סתום לגמרי; באמת יש פה חלל, אך חלל זה אינו מפריע לסכך או לכותל מבחינת הדרישה ההלכתית. אם חלקי הסכך מופרדים אחד מהשני ברווח הגדול מג' טפחים, אי אפשר להתייחס אליהם כמצטרפים לשיעור סכך, מפני שחלקים כאלו אינם מהווים גג אחד. אם, לעומת זאת, הרווח ביניהם אינו עולה על ג' טפחים, הם נחשבים מספיק קרובים כדי להוות גג אחד למרות הרווח הקיים. לפי הבנה זו, דין לבוד אינו טוען שהרווח אינו קיים, אלא שהוא אינו מהווה הפסק מבחינה הלכתית. הנפקא מינות לשאלה זו (מה מחדש דין לבוד) במובנה הרחב, הן נפקא מינות בעלות חשיבות רבה. לדוגמא, במקרה שיש פחות מג' טפחים רווח בסוכה, האם יכול אדם לשבת מתחת לרווח זה? אם אנו מבינים שדין לבוד קובע שהשטח הריק נחשב כסתום, אפשר לשבת אפילו מתחת לקטעים שאינם מכוסים סכך. בנוסף לכך, מה יקרה בסוכה כזו שיש בה את השיעור המינימלי (שבעה טפחים מרובעים) וחלק מהסכך (פחות מג' טפחים) חסר בגגה? במקרה כזה, על מנת להכשיר את הסוכה, לא די לומר ששיעור הרווח שבסכך אינו נחשב הפסק אלא יש לומר שהרווח נחשב כחלק משיעור הסכך, כדי שיהיה שיעור סכך מינימלי בסוכה זו (ראה את הגמרא בסוכה (יט.) לגבי שני המקרים הללו).

בחזרה לענייננו: אפשר שרבנו תם נחלק עם רש"י בהבנת דין לבוד. לדעת רבנו תם איננו מתייחסים לג' טפחים הסמוכים לקרקע כאילו הם הקרקע עצמה. לבוד הוא דין המאפשר לנו להתייחס אל משטחים (כתלים, גגות וכו') שמבחינה מציאותית מופרדים על ידי רווחים לא משמעותיים כאל משטחים שלמים לעניין צרכים הלכתיים, אך אינו "סותם" שטחים "פתוחים". לכן, החלל שמעל הקרקע אינו נחשב כקרקע וחפץ שהוגבה בחלל זה, אפילו אם הוגבה פחות מג' טפחים, נעשה בו מעשה בעל משמעות - קניין הגבהה. בניגוד לרבנו תם, רש"י הבין את לבוד כסתום; החפץ נחשב כאילו הוא עדיין מונח על הקרקע ולא נעשה בו שום מעשה הגבהה.

סיכום:

המחלוקת בין רש"י לרבנו תם יכולה לשקף שאלה רחבה יותר הנוגעת לתוכנו של דין לבוד: האם אנו רואים רווח של פחות מג' טפחים כמחובר או סתום, או שאנו רק מתעלמים מחשיבותו של רווח זה, אך איננו רואים אותו כסתום?

בפתיחת הדיון בדעת רבנו תם ציינו שמספיק לרבנו תם לחלוק על אחת משתי ההנחות של רש"י. אפשר לומר, שרבנו תם מסכים עם רש"י בהבנת דין לבוד, אך חולק עליו בהבנת אופי דין הגבהה והתנאים הנצרכים להגבהה. אם הגבהה משקפת בעלות באמצעות הרמת החפץ כלפי מעלה, הרמה המשמשת כהפגנת שליטה ובעלות (בהתאם לקניין משיכה), ואנו מתייחסים ללבוד כאל סתום, אכן לא התבצעה הגבהה. אך אנו יכולים להבין קניין הגבהה באופן שונה. הגמרא בכתובות (לא:) מביאה מקרה שבו אדם יכול להיחשב כקונה בנתינת החפץ לתוך ידו ("צירף ידו למטה") גם בלא שעשה כל מעשה הגבהה! רש"י מסביר שמדובר בקניין יד - ידו של אדם אינה גרועה מרשותו. במקרה זה, החזקת החפץ ברשותו, אפילו ללא מעשה כלשהו, מועילה ליצירת קניין כאילו החפץ הונח בחצרו. קניין יד מועיל אפילו למטה מג' טפחים, כיוון שהחפץ נחשב כמצוי בתוך ידו וברשותו של הקונה. למעשה, כמה מפרשים שואלים מדוע יש צורך בקניין הגבהה אם קיים קניין יד הפועל ללא כל הגבהה. "נתיבות המשפט" בסימן קצ"ח, סעיף ג מעלה שאלה זו ומתרצה כדלקמן: כדי שקניין יד יועיל, יש צורך שכל החפץ יהיה בתוך היד. רק במקרה כזה אין צורך במעשה הגבהה. אם רק חלק מהחפץ נמצא ביד, רק קניין הגבהה יועיל לקניית החפץ, ונזדקק למעשה הגבהה. ביסודו של דבר, הנתיבות מחלק בין שני סוגי קניינים: קניין יד - המצביע על שינוי הבעלות באמצעות העברת החפץ לרשות הקונה (ידו), וקניין הגבהה. לכל אחד מהם יש מאפיינים שונים והם נעשים בדרכים שונות.

עד כמה שונים קניינים אלו? נראה, שהגבהה היא קניין מקביל לקניין יד. אם החפץ נמצא בתוך ידו של הקונה לגמרי וכבר קבוע ברשותו, אין צורך במעשה המביא את החפץ לתוך הרשות. באופן די מפתיע, קניין זה מקביל לקניין חצר שבו מיקומו של החפץ מצביע על בעלות למרות שהבעלים לא עשה כל מעשה כדי להביא את החפץ למקומו החדש. לעומת זאת, אם החפץ אינו נמצא כולו בתוך היד, הלוקח חייב להביא אותו באופן אקטיבי לרשותו על מנת שמיקומו יצביע על הבעלות החדשה וכדי ליצור בעלות חדשה. הוא חייב להרים את החפץ מן המקום שבו הוא נמצא - המקום שבו היה מונח כשעוד היה בבעלות המוכר - כדי להבהיר שיש פה בעלות מחודשת שלו על החפץ. בשורש הדבר, קניין הגבהה וקניין יד הם תולדות של אותו קניין - יצירת בעלות באמצעות מיקום החפץ ברשות הקונה. במקרה אחד אין צורך במעשה, בעוד שבמקרה השני יש צורך בהגבהה כלשהי.

אם הסבר זה נכון, דין לבוד, אפילו בהבנה הקיצונית שלו - כדין הקובע שרווח של פחות מג' טפחים נחשב כסתום - אינו מפריע להגבהה. קניין הגבהה אינו הפגנת בעלות באמצעות הרמת החפץ מעל הקרקע. הקניין יוצר בעלות על ידי מיקומו האקטיבי של החפץ בידו של הלוקח. אי אפשר להתעלם מן העובדה שבסוף ההגבהה החפץ נמצא בידו של הלוקח.

הבנה חלופית זו של הגבהה - שקניין זה פועל באמצעות הבאת החפץ הנקנה לתוך רשותו של הלוקח - צריכה להיבחן לאור דברי הגמרא על הגבהה לא ישירה. הגמרא במסכת חולין (קמא:) קובעת כי אדם הדופק על שולחן שקן ציפורים נמצא עליו, וכתוצאה מכך הציפורים עפות, קנה את הציפורים בהגבהה. באופן דומה, מסביר רבנו משולם (מובא בתוספות) את הגמרא במסכת קידושין העוסקת בקניין הגבהה באמצעות חבילי זמורות. הוא מעמיד את המקרה בזרדים אכילים שהלוקח שם אותם לפני הפיל (כזכור, הגמרא שם עוסקת בקניין פיל) כדי שהפיל יאכל אותם. ההגבהה במקרה זה מתבצעת כשהקונה מחזיק את הזרדים הללו מעל הפיל וגורם לו לקפוץ על מנת לאכול את הזרדים. מצאנו אם כן שני מקרים שבהם הגבהה קונה מכוחו - מקרים בהם הקונה גרם להגבהה למרות שלא עשה אותה בעצמו. לפי ההסבר שהצענו ברש"י מקרים כאלו ניתנים להבנה. אם ההגבהה מצביעה על בעלות על ידי הרמת החפץ הנקנה כלפי מעלה - והפגנת שליטה בכך על החפץ - אין זה משנה אם ההגבהה נעשתה על ידי הקונה בצורה ישירה או שהוא גרם לה בצורה בלתי ישירה. אך אם נבין שהגבהה מועילה בגלל מיקום החפץ בתוך רשות הקונה, כפי שהסברנו את דעת רבנו תם, הגבהה שנעשתה באופן בלתי ישיר אינה מועילה. לפי הבנה זו של רבנו תם אנו מוכרחים לבדוק אם אפשר להסביר את שתי הגמרות הללו באופן שלא מדובר בהן בקניין בהגבהה לא ישירה.

תוספות במסכת בבא קמא (כט:) מוסיפים פרט מעניין בשיטת רש"י. הם טוענים שרש"י עצמו אינו מצריך הגבהה של ג' טפחים על מנת ליצור קניין בכל המקרים. לאור שתי הגמרות שהוזכרו לעיל, רש"י מחלק בין מקרה שבו הלוקח הגביה בעצמו הגבהה ישירה, שאז אין צורך בהגבהה של ג' טפחים, לבין מקרה שבו הייתה הגבהה לא ישירה, שקניין יחול בו רק אם הייתה הגבהה של ג' טפחים. לפי זה, רש"י עצמו קיבל את החלוקה בין שני סוגי ההגבהה - האחד שבו הקניין מתבצע באמצעות הפגנת שליטה, והשני שבו הקניין נוצר על ידי הבאת החפץ הנקנה לתוך רשותו של הקונה. כשאדם מגביה את החפץ בעצמו, הוא משתמש בסוג השני של קניין הגבהה - קניין הנוצר על ידי העברת החפץ לרשותו. אין דרישה הלכתית להגבהה של ג' טפחים מפני שהחפץ נמצא ברשות הקונה בכל מקרה וזה מספיק ליצירת הקניין. לחלופין, במקרה שאין הגבהה ישירה של החפץ, אנו עדים לסוג הראשון של הגבהה - זה היוצר בעלות על ידי הפגנת שליטה באמצעות מעשה ההגבהה. כדי שהפגנת שליטה כזו תועיל, יש להגביה את החפץ מעל לג' טפחים.

סיכום:

קרוב לודאי, שהמחלוקת בין רש"י לבין רבנו תם נוגעת להבנתם השונה את דין הגבהה. לפי רש"י הדין בנוי על הפגנת שליטה, שחייבת להיעשות על ידי הגבהה של החפץ מעל לתחום ג' טפחים הסמוכים לקרקע. לפי רבנו תם דין זה מתבסס על הבאת החפץ לרשות הקונה - לתוך ידו - ואינו דורש שום שיעור בהגבהה - רק מעשה הבאה. ייתכן שאפילו לרש"י ישנם שני ערוצים בהם פועל דין הגבהה, והדבר תלוי באופן שבו נעשתה ההגבהה - הגבהה על ידי הלוקח עצמו או הגבהה בלתי ישירה.

נקודות מתודיות:

1. הכלל הבא הוא יסודי ביותר בנוגע למחלוקות: כל מחלוקת שבה דנים אם X קשורל-Yיכולה להיות מחלוקת בנוגע ל-X או מחלוקת בנוגעל-Y. במקרה שלנו, המחלוקת בין רש"י לבין רבנו תם בנוגע להגבהה שבתוך ג' טפחים של לבוד נוגעת למחלוקת בהבנת דין לבוד או למחלוקת בהבנת דין הגבהה. תמיד ישנם שני אספקטים למחלוקת. זהו עיקרון בסיסי והוא מונח ביסוד שאלת הגמרא "במאי קא מיפלגי".

2. בניסיון לחשוף את טבע ההלכה, יכול ניתוח הלכה מקבילה להועיל, לפעמים, בהבנת ההלכה שאנו עוסקים בה. לעתים קרובות, הלכה מסוימת היא מקרה פרטי של הלכה אחרת הקרובה לה. במקרה שלנו, הבנה של קניין יד, קניין המוסכם על הכל, עשויה לשפוך אור על קניין הגבהה. במילים אחרות, ייתכן שרש"י ורבנו תם נחלקו עד כמה קניין יד וקניין הגבהה קרובים זה לזה.

3. תמיד כשנסתפק האם הלכה מסוימת היא X או Y ישנה אפשרות שלישית שההלכה היא גם X וגם Y. הגבהה יכולה להיות הבאת החפץ לתוך רשות (יד) הקונה במקום שבו הוא הגביה את החפץ בעצמו, בעוד שבמקרים שבהם הקונה לא הגביה את החפץ בעצמו ההגבהה תשמש כהפגנת בעלות. לכל אחד משני סוגי ההגבהה יהיו דינים שונים.

נקודה למחשבה:

ראה תוספות במסכת בבא קמא (צח.) המחלק בין שני סוגי הגבהה לפי דעת רבנו תם. לפי תוספות, כשהקונה מחזיק את החפץ ההגבהה יכולה להיעשות גם כלפי מטה. לעומת זאת, במצב שבו החפץ מוזז על ידי כוחו של הקונה, המעשה חייב להיעשות כלפי מעלה או לפחות באופן כזה שהחפץ לא ייפול על הקרקע. כיצד ניתן להסביר את ההבדל שבין שני סוגי הגבהה אלו עפ"י ההבחנה בין שני סוגי הגבהה בכלל?.