קניין חזקה (ב)

  • הרב משה טרגין

קניין חזקה (חלק ב)

בשיעור שעבר ראינו שתי הבנות עיקריות בקניין חזקה: האחת - שמעשה החזקה נותן ביד הקונה שליטה בקרקע על ידי עשיית שינוי משמעותי בה; והשנייה - שבמעשה החזקה מפגין הקונה את מעמדו כבעל הקרקע. בשיעור זה נמשיך לעסוק בפרטים השונים המושפעים מהבנת אופיו של הקניין.

בהנחה שקניין חזקה אינו מעשה של שליטה המשנה את טבעה של הקרקע אלא מעשה המשקף את מעמדו של הבעלים החדש - האם כל מעשה המורה על בעלות מספיק לביצוע הקניין? הגמרא במסכת בבא בתרא דף ק ע"א מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר וחכמים אם הליכה בקרקע היא מעשה חזקה:

הלך בה לארכה ולרחבה - קנה מקום הילוכו, דברי רבי אליעזר; וחכמים אומרים: אין הילוך מועיל כלום עד שיחזיק.

במה נחלקו? רבי אליעזר סבור כנראה כי חזקה מושגת באמצעות מעשה המורה על בעלות, וכי די בהילוך לבדו להורות על בעלות. חכמים, הסוברים כי הילוך אינו קונה - אפשר שלדעתם קניין חזקה עניינו שליטה בקרקע המשנה אותה באופן משמעותי; אך ייתכן גם כי הם מודים באופן עקרוני לרבי אליעזר שחזקה היא מעשה המורה על בעלות, אלא שלדעתם הליכה מסביב לשדה אינה מספקת להורות על בעלות.

הגמרא בבא בתרא נד ע"א מביאה מחלוקת בין רב ושמואל בעניין שיעור הקרקע שיכול להיקנות בחזקה. בדרך כלל מתייחס מעשה החזקה ליחידת קרקע שלמה: בנעילת השער נקנית החצר כולה, ושדה שלם נקנה בפריצת הגדר המקיפה אותו. מה הדין במקרה שהקונה חרש חלק קטן מן השדה - כמה קרקע יקנה? שמואל מאמץ את העמדה הקיצונית ביותר האפשרית - שהלוקח קנה רק את השטח שחרש: "לא קנה אלא מקום מכושו בלבד". ניתן להבין ששמואל סבר כי חזקה היא מעשה של שליטה בקרקע, לכן אין הלוקח קונה אלא את הקרקע שאכן השתלט עליה וביצע בה שינוי, דהיינו: רק את הקרקע שנחרשה. רב חולק וסובר כי הקונה רכש את כל הקרקע: "כיון שהכיש בה מכוש אחד - קנה כולה".

בהמשך שואלת הגמרא מה יפסוק רב במקרה שהקרקע אינה תחומה או מוקפת בגדר כלשהי: כמה קרקע יקנה מי יחרוש חלק מצומצם ממנה? על כך משיב רב פפא:

כדאזיל תיירא דתורי והדר [כמות שהולך צמד שוורים וחוזר].

ונחלקו תוספות ורשב"ם בביאור תשובתו. לדעת תוספות (נד ע"ב ד"ה ושאינה), החרישה מקנה 'יחידת חרישה' בשדה:

כדאזיל תיירא דתורי והדר - פירוש: כשיעור מדת תלם, והם היו יודעים מדת התלם כמה היה אורך שלו, דבשדה גדולה לא היו חורשים במענה אחד כל אורך השדה.

בזמן הגמרא נהוג היה לחרוש בבת אחת גודל מסוים של קרקע ("תלם"), וגודל זה שימש כיחידת מידה. בחרישה החל הקונה תהליך הנוגע למעשה לכל יחידת הקרקע הזו, ועל כן הוא קנה קרקע בגודל זה. דבריהם של תוספות מסתברים: חזקה קונה על ידי שינוי הקרקע; לפיכך מעביר הקניין לרשות הקונה את הקרקע שהושפעה ממעשה החזקה - לא פחות ולא יותר.

רשב"ם הולך בכיוון שונה:

כדאזיל תיירא דתורי והדר - כשיחרוש צמד בקר שורה אחת מקצה גבול השדה ועד קצהו והדר, ובחזרתו יעשה עוד שורה אחרת, דהיינו שתי שורות על פני כל השדה משפתו אל שפתו ממזרח למערב - מתוך כך קנה כל השדה גם מן הצפון לדרום. דכיון דחרש שתי שורות על פני כל אורך השדה או על כל רחבו - כאילו חרש כולו, שהרי החזיק בו מראשו ועד סופו.

יש לזכור כי הגמרא מתייחסת לשדה שאינו תחום או מגודר, כלומר לשטח גדול ביותר. נמצא שלדעת רשב"ם, רב מאפשר לקנות שטח עצום על ידי חרישת שתי שורות לאורך השדה. עמדה זו מזכירה במקצת את דעת רבי אליעזר כי הליכה מסביב לשדה קונה אותו מדין חזקה. לפי דעות אלו, חזקה אינה מעשה של שליטה המושגת על ידי שינוי הקרקע באופן מהותי אלא מעשה המורה על בעלות - והוראת בעלות זו יכולה לחול גם על שדות עצומים. רבי אליעזר אימץ עמדה קיצונית, שלפיה די בהליכה להפגין בעלות ולקנות קרקע. רב אינו מקבל עמדה רדיקלית כזו, אך הוא סבור כי אם הקונה מסרטט את גבולות השדה בהליכתו באמצעות חרישה, הוא קונה את כל השטח המשתרע על פני הגבול שסימן.

נסיים בעניין נוסף הקשור להגדרת חזקה כהוראת בעלות: אכילת פרות כמעשה חזקה. הגמרא (שם) מספרת:

ההיא איתתא דאכלה דיקלא בתפשיחא תליסר שנין. אתא ההוא גברא רפיק תותיה פורתא. אתא לקמיה דלוי, ואמרי לה קמיה דמר עוקבא, אוקמיה בידיה. אתאי קא צווחא קמיה. אמר לה: מאי אעביד לך דלא אחזיקת כדמחזקי אינשי.

[אישה אחת אכלה (השתמשה) מענפי דקל שלוש עשרה שנה. בא אדם אחד ועדר תחתיו מעט (על מנת לקנותו בחזקה). בא (אותו אדם) לפני לוי - ויש אומרים: לפני מר עוקבא - והעמיד (לוי או מר עוקבא) את הדקל ביד אותו אדם. באה האישה וצעקה לפניו (לפני לוי או מר עוקבא). אמר לה: מה אעשה לך, שלא החזקת כדרך שבני אדם מחזיקים.]

רשב"ם למד מכאן כי אכילת פרות אינה מהווה חזקה: היות שאכילת פרות אינה נוגעת לגופה של הקרקע ואינה משנה בה דבר - אין היא קונה. הרמב"ם (הלכות מכירה פ"א הלכות טו-טז) חולק וסובר כי אכילת פרות היא חזקה, וכי הסוגיה הזאת מתייחסת דווקא לשדה הפקר - שאכן אינו נקנה באכילת פרות (הלכות זכייה ומתנה פ"ב ה"ב).

המגיד משנה מבאר את פסק הרמב"ם על פי ההבנה שחזקה היא מעשה המורה על בעלות:

ונראה שדעת רבינו ז"ל דלא בעינן מידי דמועיל לקרקע אלא כשהלוקח אינו נהנה. אבל כשהלוקח נהנה ודעת אחרת מקנה, ודאי קנה. וגדולה מזו נעל הבית שהרי זו חזקה, שהרי הוא נועל בפני כל אדם כדרך שאדם עושה בשלו, וכל שנועל כדרך שהבעלים נועלים בתיהם כדי למנוע מהן רגל כל אדם - הרי זו חזקה...

המגיד משנה מבסס את פירושו על פסקו של הרמב"ם בנושא שנידון בשיעור שעבר: הגדרת מעשה החזקה בנעילה. כזכור, המשנה (בבא בתרא פ"ג מ"ג) מזכירה "נעל" כאחד מאופני החזקה, אך אינה מבארת מהו בדיוק מעשה זה, ונחלקו בדבר רשב"ם ותוספות: רשב"ם מפרש שמדובר בהתקנת מנעול לדלת, ואילו תוספות מסבירים כי הכוונה רק לנעילת הדלת הקיימת. הרמב"ם (הלכות מכירה פ"א ה"י) פוסק כתוספות, והמגיד משנה סבור כי עשיית חזקה באמצעות אכילת פרות אינה אלא הרחבה של עמדה זו: החזקה נועדה להראות לעין כול כי הקונה הוא בעל הנכס, ודבר זה יכול להיעשות על ידי אכילת פרות כשם שהוא יכול להיעשות בנעילת הדלת.