דילוג לתוכן העיקרי

קניין משיכה

קובץ טקסט

קניין משיכה

ההלכה דורשת שהעברה של חפצים מבעלות אחת לבעלות אחרת תבוצע על ידי תהליך המכונה "קניין". באופן כללי תהליך זה מורכב משני מרכיבים- ההסכמה המשותפת של שני הצדדים למימוש העסקה- המכונה בדרך כלל "דעת" או "גמירות דעת", ופעולה הממחישה באופן חזותי את העברתו של החפץ הנקנה- המכונה "מעשה קניין". בדרך כלל, מעשה זה מבטא במיוחד את העברת הבעלות על החפץ. למשל: מעשה הגבהה- הרמת חפץ קטן (הניתן להגבהה) באוויר- מצביע בבירור על העובדה שהאדם המגביה אותו הוא הבעלים החדש של החפץ. לחלופין, במקרה של קניין קרקע, "נעל גדר ופרץ"- תיקון גדר בשדה, או כל תיקון קל בקרקע- מורה באופן דומה על הבעלות החדשה שנוצרה. ישנם, כמובן, מקרים יוצאי דופן לכללים אלו- מעשה קניין שהוא פורמלי בלבד ואינו מצביע על השינוי ההלכתי של בעלות שאותו הוא מבצע. רוב המקרים של מעשה קניין מאששים את ההבנה שהוצעה לעיל בכך שהם מצביעים בפירוש על העברת בעלות. שיעור זה יטפל במעשה קניין ספציפי, המכונה קניין משיכה.

קניין משיכה מתבצע על ידי משיכה של חפץ גדול (בדרך כלל בעלי חיים, ספינה או קרון) לתוך מקום השייך לקונה (לוקח). פעולה זו אמורה לסמל את העברת הבעלות המתרחשת. ישנם שני מוטיבים הגלומים במעשה המשיכה. ניתן לומר בבירור שהמרכיב הבולט ביותר במשיכה הוא העברתו הפיזית של החפץ לרשות הלוקח, היוצרת המחשה בולטת של הבעלות החדשה שנוצרה על החפץ, עליה מעיד מיקומו. ישנו, עם זאת, מרכיב נוסף שעליו מצביעה המשיכה: מעבר לפעולה המיידית של מיקום החפץ ברשות הלוקח, מאפשרת המשיכה לבעלים החדשים להשתלט על הבהמה באמצעות קביעת הכיוון אליו תלך, ולמעשה על ידי הולכתה. השגת שליטה על בהמה יכולה להיות דרך נוספת להגדרת אדם כבעלים החדש. המשיכה מתגלה כאן כפעולה רבת ממדים: מצד אחד, היא מעבירה את החפץ לרשותו הפיזית של הקונה, ומצד שני היא מאפשרת לבעלים החדש להוליך את הבהמה ולקבוע בכך את בעלותו, כאדם המפגין שליטה מלאה על החפץ הנידון. איזה גורם מבין שני אלו מהווה גורם הכרחי לקיומו של קניין משיכה- ההכנסה לרשות הלוקח או השליטה?

ייתכן שהמבחן הראשוני לשאלה זו הוא במקרה שהמשיכה לא קונה. הדוגמא הנפוצה ביותר לכך היא משיכה ברשות הרבים. במסכת בבא בתרא (פד:) קובעת הגמרא שמשיכה מועילה רק אם היא נעשית לתוך רשות היחיד של הקונה; ברשות הרבים משיכה אינה קונה. אפשר לראות בכך הוכחה להבנה לפיה משיכה מתמקדת בהעברת החפץ לתוך רשותו של הבעלים החדש, ולכן במקום שהחפץ הנקנה או הבהמה נשארים ברשות הרבים לא חל קניין כיוון שלא בוצעה העברה. לו הייתה משיכה הפגנת שליטה, לא הייתה צריכה להיות הפגנה זו תלויה ברשות היחיד דווקא, וניתן היה להסתפק גם במשיכה ברשות הרבים. לעניין הפגנת שליטה אין זה משנה היכן תסתיים המשיכה אלא עצם העובדה שיש כוח שמכוון את דרכה!!!

הרשב"א בבבא בתרא חש בשאלה זו, והוא מעלה בפירושו (עו.) שתי סיבות הגורמות למשיכה להיכשל ברשות הרבים. למעשה, תומך הרשב"א בגישה הסטנדרטית- מאחר שהבהמה לא הוכנסה פיזית לרשות הלוקח המשיכה אינה פועלת. אך הוא מוסיף בכל זאת עוד הסבר לעניין: ברשות הרבים מפריעה ההליכה של עוברי האורח לביצוע המשיכה. ברור, שהסיבה השנייה שאותה מציין הרשב"א מתייחסת לעניין השליטה. ברשות הרבים אי אפשר להשיג שליטה ראויה על הבהמה בגלל הקהל שמסביב. בכל רגע עלולים הלוקח והבהמה להיפרד על ידי מעבר של אנשים, או להידחף לכיוון שונה על ידי הקהל הסובב אותם. יוצא מכאן, לפי הרשב"א, שמשיכה ברשות הרבים אינה מתבצעת אפילו במונחים של שליטה על הבהמה, וזאת לא בגלל מעמדה ההלכתי של רשות הרבים אלא בשל העובדה שבכמות גדולה של אנשים שליטה על הבהמה אינה מושגת לאורך זמן.

ההבדל בין שני הסברים אלו אינו רק הבדל למדני. אם משיכה מבטאת העברה פיזית של החפץ, היא אינה מועילה ברשות הרבים כיוון שכל עוד החפץ נמצא ברשות זו לא התבצעה שום העברה. לפיכך, שום מקום ברשות הרבים לא יאפשר משיכה מכיוון שבשום מקום כזה לא תושלם ההעברה. לעומת זאת, אם חוסר יעילותה של המשיכה הוא בשל החיסרון בשליטה- הנובע מהעומס השורר ברשות הרבים בדרך כלל- אפשר לצפות שמשיכה תועיל ברשות הרבים במקום ריק מאדם. עפ"י הבנה זו, לא המעמד ההלכתי העצמי של רשות הרבים מונע את הקניין, אלא זרם האנשים, שהוא תופעה מקרית בלבד, הוא שמונע שליטה מתאימה על הבהמה ובכך מונע מהלוקח לבצע משיכה. מה יהיה הדין אם נמצא מקרה של רשות הרבים ריקה מאדם?

הגמרא בכתובות (לא:) מטפלת במקרה של צדי רשות הרבים. מדובר בשטח הסמוך לרשות היחיד, שלמרות מעמדו כרשות הרבים אנשים אינם עוברים בו. בדרך כלל, אנשים נמנעים מללכת במקום זה מחשש שגלגלי העגלות העוברות שם ישתפשפו בכתלים של רשות היחיד. בנוגע להלכות שבת- הוצאה והכנסה- מצאנו מחלוקת בין ר' אליעזר, המגדיר תחום זה כרשות הרבים, לבין חכמים המתייחסים אליו כאל רשות היחיד. בנוגע לקניין משיכה מציינת הגמרא שייתכן שאפילו ר' אליעזר יודה שמשיכה תועיל. ההסבר האפשרי לחוסר הדמיון בין הלכות שבת, שבהן התחום מוגדר כרשות הרבים, לבין הלכות קניין, שבהן הוא מוגדר כרשות היחיד, מתקשר לדברים שעמדנו עליהם לעיל. דיני הוצאה בשבת בנויים על ההגדרה ההלכתית של רשות הרבים. ר' אליעזר סובר שצדי רשות הרבים מוגדרים כרשות הרבים. בנוגע לקניין משיכה שמתבצע באמצעות הפגנת שליטה על הבהמה, מה שחשוב הוא לא המעמד ההלכתי של המקום אלא המצב בפועל- האם אנשים יפריעו להוראת הבעלות של הבעלים. צדי רשות הרבים, למרות היותם מוגדרים פורמלית כרשות הרבים, אינם מלאים באנשים ובכך הם מאפשרים ביצוע של משיכה. מצאנו, אם כן, מקרה של רשות הרבים, שבו ניתן להציג שליטה מלאה על החפץ. אם המשיכה חלה למרות שמדובר ברשות הרבים, כפי שאכן טוענת הגמרא, כי אז הוכחנו שמשיכה היא הצגה של שליטה על הבהמה, שבדרך כלל אינה מועילה ברשות הרבים בגלל הקהל הממלא אותה, אך יכולה להועיל אם האנשים יסתלקו!!!

סיכום:

הצענו שתי הבנות בקניין משיכה. עפ"י שתיהן מצביעה המשיכה על הבעלות החדשה של הלוקח. לפי הבנה אחת הדבר מתבצע באמצעות ההעברה הפיזית של החפץ לרשות הלוקח, ואילו לפי הבנה שנייה הוא מתבצע ע"י מתן הזדמנות ללוקח להפגין שליטה על הבהמה. לפי שתי ההבנות הקניין לא מתבצע ברשות הרבים, והשאלה המתעוררת היא מדוע, ומה יהיה הדין ברשות הרבים שאינה מלאה אנשים.

אם ברצוננו לבחון שאלה זו במלואה- האם משיכה מתמקדת בהעברת החפץ או בהוראת בעלות- עלינו לחפש מקרים בהם מאפיין אחד קיים והשני אינו קיים. למשל: מה הדין במקרה שבו יש הפגנת שליטה על הבהמה אך היא אינה מגיעה לרשות הלוקח; ולחלופין, מה יקרה אם הבהמה אכן תעבור לרשות אחרת אך ללא הפגנת בעלות. נבחן תחילה את המקרה האחרון.

השולחן ערוך (קצ"ו) דן במשיכה על מנת לקנות עבד כנעני. הסמ"ע מציע בפירושו צורה של משיכה שבה האדון הקודם דוחף את עבדו לתוך רשות הלוקח. קצות החושן חולק על צורה כזו של משיכה בטענה שהלוקח חייב להיות זה שאחראי על המשיכה, או בכך שהיא תתבצע על ידו בפועל או בכך שהיא תתבצע בפקודתו. מקרה זה מייצג מצב שבו החפץ נמצא בסופו של התהליך ברשות הלוקח בלא שהופגנה כל שליטה מצדו של הקונה- הבעלים החדש!! מקרה זה מייצג מצב של משיכה שיש בה הכנסה לרשות הלוקח אך אין בה הפגנת שליטה. ייתכן שהמחלוקת בין הסמ"ע לבין קצות החושן משקפת הבנות שונות לגבי המרכיב הנצרך בתהליך המשיכה (בהנחה שישנה זהות בין משיכה של חפצים רגילים לבין משיכה של עבד כנעני).

המשנה בקידושין (כה:) דנה בקניין שונה המכונה קניין מסירה- העברת החפץ מהמוכר לקונה. המשנה אומרת שקניין כזה מועיל לקנייה של בעלי חיים גדולים- בהמה גסה. רש"י מוסיף שלבעלי חיים שכאלה משיכה רגילה לא תועיל: "אבל משיכה לא מקניא דאין דרכה בכך להוליכה לפניו". אם קניין משיכה מבוסס על העברתו הפיזית של החפץ מרשות לרשות, הכלל שמציג רש"י אינו מובן: מדוע צריכה הדרך הרגילה של ההולכה להטריד אותנו כל עוד הבהמה מגיעה בסופו של דבר לרשות החדשה? לעומת זאת, אם משיכה משקפת הוראת בעלות, ברור שמכיוון שאין מקובל למסור בעלי חיים כל כך גדולים, לא הייתה פה הפגנה מספקת של שליטה. שליטה יכולה להיות מוגדרת על ידי השימוש הנורמלי של הבעלים בבהמה. עניין דומה שנוי במחלוקת בין ר' יהודה לרבנן במסכת בבא מציעא (ט.) בנוגע לדרך הקניין של גמלים וחמורים. לפי ר' יהודה, על מנת שמשיכה תועיל יש למשוך גמל ולהוביל את החמור. אחרת, המשיכה לא תועיל, מכיוון שבדרך כלל מושכים גמלים ומובילים חמורים. רבנן מקלים יותר ומאפשרים משיכה והובלה בגמלים ובחמורים. נראה בבירור שר' יהודה ראה משיכה כניסיון להפגין בעלות על הבהמה על ידי הצגת שליטה עליה, והדבר חייב להתבצע בצורה הראויה על מנת שתהיה למשיכה זו משמעות כלשהי.

בנוגע למקרה ההפוך- שליטה והפגנת בעלות ללא העברת החפץ לרשות הלוקח- כבר ראינו מקרה כזה- משיכה ברשות הרבים באזור שאינו עמוס באנשים (צדי רשות הרבים) שבו הפגנת בעלות אפשרית אך אין הכנסה לרשות. הגמרא במסכת בבא קמא דנה במקרה של משכוכית- קניית קבוצה של בהמות על ידי משיכה של בעל החיים המתפקד כמנהיג הקבוצה- זה שכל העדר הולך בעקבותיו. הבבלי סובר שיש לבצע משיכה על כל בהמה של העדר בנפרד. לשיטת הבבלי, יש רק הבדל קל בין מקרה זה לבין המקרה הסטנדרטי: ככלל, עלינו להבטיח רשות של המוכר כדי לבצע קניין. רשות זו מושגת באמצעות אמירתו "לך חזק וקני", או כל גילוי דעת אחר שלו המצביע על אותה משמעות (מתן רשות ללוקח לבצע קניין). במקרה של משכוכית מספיקה נתינת רשות של המוכר לביצוע קניין במנהיג העדר כדי לבצע קניין על כל הבהמות. בסיכומו של דבר, לא הצלחנו להסיק מדין משכוכית בבבלי הבנה בעניין טיב קניין משיכה. הירושלמי (בבא בתרא ג', א) עוסק גם הוא במקרה זה, אך אינו מבהיר אם יש לבצע משיכה גם על כל בהמה בנפרד. חוסר בהירות דומה עולה גם מדברי הרמב"ם והשולחן ערוך (קצ"ז, ד), המזכירים את העניין אך לא מפרטים את הדין לגבי המשיכה. האם ייתכן שמשיכה של המשכוכית (מנהיג העדר) תאפשר קניין גם על יתר הבהמות? אם כן, יוצא שלמרות ששאר הבהמות לא נכנסו לרשות הקונה כלל, הקניין חל עליהן בגלל השגת השליטה באמצעות הפגנת שליטה על מנהיג העדר!!!

דיון נוסף הקשור לענייננו, נמצא במחלוקת רב ושמואל במסכת בבא בתרא (עה:) בנוגע לרמת המשיכה הנדרשת מן הקונה במשיכה של בהמה. מה הדין במצב שבו רק חלק מהבהמה נמצא ברשות הלוקח לאחר המשיכה? לפי רב הקניין בר תוקף, ואילו לפי שמואל המשיכה לא הועילה. אם מדובר בהכנסה לרשות הלוקח, הרי שהבהמה כולה לא נמצאת ברשותו ולכן עדיין אינה בבעלותו. אך אם מדובר בהוראת בעלות, הרי שהבהמה כולה זזה ממקומה הראשון ולכן הקונה הפגין שליטה עליה. לפי הסבר זה מחלוקת רב ושמואל היא במקום שההכנסה לרשות אינה מלאה מחד, אולם מאידך השליטה על הבהמה מושלמת.

סיכום:

מצאנו שתי קטגוריות של מקרים (נפקא מינות) שעזרו לנו לבחון את השאלה שהעלינו. האחת, שבה פירטנו מקרים שבהם הועברה הבהמה לרשות הלוקח אך ללא הפגנת שליטה. והשנייה, שבה עסקנו במקרים שבהם הייתה הוראת בעלות אך הבהמה נשארה ברשות הרבים.

נקודות מתודיות:

1. על מנת להגדיר כלל מסוים עלינו לבחון את המקרה היוצא מן הכלל, כלומר, המקרה שבו הכלל אינו מתקיים. כדי להבין היטב את דין משיכה עלינו לבחון את המצב שבו הוא אינו חל- רשות הרבים- ובכך לזרוע אור על דין משיכה באופן כללי. מהו ההבדל בין הכלל לבין היוצא מן הכלל- מהו העיקרון העומד בבסיס ההלכה?

2. כדי להקל על הבדיקה של הדין, נחפש יוצא מן הכלל ליוצא מן הכלל. האם ישנה רשות הרבים כזו שבה משיכה תועיל? הבנת היחס שבין הכלל, היוצא מן הכלל, והחריג של היוצא מן הכלל יכולה לעזור מאוד בניתוח ההלכה.

3. נחזור לנקודות שכבר עסקנו בהן- אם ברצוננו לדעת אם דבר מסוים הוא X או Y יש למצוא שני סוגים של מצבים: X ללא Y ,ו- Y ללא X. בנושא שבו עסקנו חיפשנו מקרים של הכנסה לרשות ללא שליטה, ולעומתם, מקרים של שליטה ללא הכנסה לרשות.

4. ישנו עניין נוסף שלא התייחסתי אליו בשיעור זה: האם אפשר לומר שלפעמים משיכה תפעל בצורה של העברה פיסית של חפץ מרשות לרשות, בעוד שבמקרים אחרים היא תפעל כהפגנת שליטה? איך אפשר לחלק בין משיכה בכלים לבין משיכה בבעלי חיים? ראה תוספות רי"ד במסכת בבא מציעא (ט.) דיבור המתחיל "וברשות", ורא"ש במסכת בבא בתרא ה',א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)