קריאת הלל
"הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף" (שבת קיח)
מדוע האומר הלל בכל יום נחשב ל מחרף ומגדף?
הפרש יש בין הלל לתפילה. התפילה תמידית, קבועה ומתייחסת להשגחתו של הקב"ה על דרך הטבע הטבע המתחדש בכל יום ויום ההלל - לעומת זאת - הרי הוא בא על השינוי שבטבע. לכן אנו קוראים את ההלל במועדים, בימים שבהם הקב"ה שבר את מסגרת הטבע ופעל באופן מיוחד. גם ראשי חודשים הם התחדשות של תקופה חדשה, והעדות לכך היא חידושה של הלבנה.
שירת ההלל - כולה ההתפעלות, ובעצם מהותה - היא חד פעמית. האומר הלל בכל יום - אינו רואה את האירועים המיוחדים כאירועים חריגים, אלא כחלק מן הטבע הרגיל וכחלק מן ההנהגה היומיומית. באדם זה אין את כח ההתפעלות הזו, מהחד-פעמי או מהמתחדש.
הבדל נוסף יש בין התפילה לשירה, שהתפילה מבקשת על העתיד ואילו השירה מבקשת להמשיך את הניסים שנתגלו בימים ההם, שיתגלו שוב בזמן הזה. על כן אנו אומרים הלל בימי הנסים, כדי 'למשוך' את הניסים ואת ההשגחה האלוקית שפעלה בימים ההם גם להווה ולימינו אנו.
כמה קשה בימים אלה כימים שלנו לומר הלל, כאשר עלה המוות בחלוננו, בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ ובחורים מרחובות. אך דווקא השירה - הפועלת למשוך את ניסי העבר אל ההווה, אל חיינו - יכולה להיות לנו משענת וסעד. יהי רצון שהלל זה שאנו אומרים בראש חודש, ימשוך עלינו נעם ויהפך לנו החודש הזה לשמחה. כדרך שהיה בימים ההם - כן יהיה בזמן הזה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)