יומא | דף סח | קריאת התורה ביום הכיפורים

אחת השאלות החשובות ביחס לקריאת התורה של הכוהן הגדול היא אם היא מדאורייתא או מדרבנן. שאלה זו נתונה במחלוקת גדולה, וננסה לעמוד על משמעותה.

הירושלמי (יומא ב, א) מביא מקור מהתורה לקריאת התורה ביום הכיפורים:

"מניין לקריאת הפרשה? ר' אידי בשם ר' יצחק: 'ויעש', מה תלמוד לומר 'כאשר צוה ה' את משה'? מיכן לקריאת הפרשה".

הירושלמי לומד את חובת הקריאה מן הפסוק המסכם את עבודת יום הכיפורים – "ויעש כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא טז, לד). על פי הירושלמי, אהרן צריך לומר את סדר העבודה כמו שהקב"ה אמר אותו למשה. בניגוד לדברי הירושלמי, רש"י בסוגייתנו (סח ע"ב ד"ה בא) לומד את חובת הקריאה מתוך השוואה לדיני המילואים:

"דילפינן ממלואים, דאמרינן בפרק קמא 'מניין שאף מקרא פרשה מעכב וכו''".

דברי רש"י ודברי הירושלמי הובאו בראשונים ובאחרונים רבים, ומדבריהם נראה שחובת הקריאה היא מדאורייתא. לעומת זאת, בתוספות רבנו פרץ (סח ע"ב ד"ה ועוד) כתוב שהקריאה היא מתקנת עזרא, התוספות יום טוב (סוטה ז, ח) כתב שהקריאה היא מתקנת אנשי כנסת הגדולה וגם מדברי הראבי"ה (תתקצא) נראה שהקריאה היא מדרבנן.

נראה ששאלת תוקף הקריאה משפיעה על שאלה משמעותית יותר בהבנת מהות הקריאה. נעמוד על קשר זה דרך דברי השפת אמת (סח ע"ב ד"ה ברש"י), שהקשה על דברי רש"י, שעולה מהם שקריאת הפרשה היא מהתורה:

"והוא דבר חידוש, דהא ליכא שום קריאה מן התורה [כמ"ש התוס' במגילה דליכא קריאה מהתורה לבד פרשת זכור]".

קושייתו של השפת אמת אינה ברורה: ומה בכך שלא מצינו שום קריאה אחרת מהתורה? יתרה מזאת – הוא עצמו מביא שמצינו קריאה אחרת מהתורה, היא קריאת פרשת זכור, וממילא מוכח שיש מושג של קריאה מהתורה, ומדוע לא תהיה גם הקריאה ביום הכיפורים מן התורה?

משום כך נראה שקושיית השפת אמת משקפת מחלוקת מהותית בינו ובין רש"י על משמעותה של הקריאה. השפת אמת מניח שקריאת התורה ביום הכיפורים דומה במהותה לשאר הקריאות שבמועדים ובכל השנה, הבאות משום קדושת היום וכבודו. ממילא קשה היה לו לחלק בין קריאת התורה ביום הכיפורים לקריאת התורה בכל המועדות ולומר שדווקא קריאה זו היא מדאורייתא, ולא היה קשה לו מפרשת זכור, משום שברור שפרשייה זו נקראת מדין זכירת עמלק בדיבור, ואין בינה ובין הקריאה בשאר המועדים ולא כלום.

לעומת זאת, נראה שרש"י והירושלמי מבינים שהקריאה ביום הכיפורים היא חלק מדיני עבודת היום, והיא שונה מהותית מהקריאה בשאר המועדות, וממילא לא הוקשה לו מכך שדווקא קריאה זו היא מדאורייתא.

אמנם, עדיין יש להבין, לפי הדעות שהקריאה מדאורייתא, מה היחס בין הקריאה ובין שאר העבודות. באופן פשוט נראה היה לומר שהקריאה היא אחת מכל העבודות, וכמו שיש דין של הזאת דמים ודין של שעיר המשתלח, כך יש גם דין של קריאה בתורה. אולם עיון במקורות השונים לקריאה ביום הכיפורים יכול להוביל להבנה אחרת. הבאנו לעיל את דברי רש"י, שלמד את הקריאה ביום הכיפורים מהקריאה במילואים, שנלמדה מ"זה הדבר אשר צוה ה'" (ויקרא ח, ה). השפת אמת (סח ע"ב ד"ה בא) הקשה על דברי רש"י:

"גם קשה דאיך ילפינן ממילואים דכמו שהיתה שם קריאה כמו כן ביוה"כ, דאם כן נאמר גם כן שכל הדברים שנהגו בימי המילואים ינהגו ביוה"כ".

לדעת השפת אמת, אם מקישים את עבודת יום הכיפורים לעבודות המילואים קשה להבין מדוע לומדים דווקא את הדין של קריאת התורה מרצף עבודות המילואים, בלא ללמוד את שאר דיני הקרבנות והעבודות הכתובים בהן.

נראה שאפשר ליישב את דעת רש"י אם נבין שהקריאה אינה עבודה נפרדת או ציווי נוסף הקשור ליום, אלא שיש דין הקובע שלכל עבודה ועבודה צריכה להתווסף קריאה. מתוך הבנה זו מיושבת קושיית השפת אמת: לא כל דיני המילואים קיימים ביחס ליום הכיפורים, אלא שיש השוואה מהותית בין העבודות, וכמו שעבודות המילואים צריכות קריאה, כך גם עבודות יום הכיפורים צריכות קריאה.

בשונה מרש"י, הירושלמי (ז, א) למד את דין הקריאה מפסוק הכתוב בפרשיית יום הכיפורים עצמה: "ויעש כאשר צוה ה' את משה" (ויקרא טז, לד). המשותף למקור של הירושלמי לקריאה ביום הכיפורים ולמקור של הבבלי (ה ע"ב) לקריאה במילואים הוא שמדובר בפסוק המתייחס באופן כללי לעבודות כולן – הקריאה במילואים נלמדה מהפסוק הפותח את הציווי על המילואים, והקריאה ביום הכיפורים נלמדה מהפסוק החותם ומסכם את כל עבודות יום הכיפורים. נראה שגם כאן אפשר לראות רמז לכך שהקריאה איננה רק אחת מכל עבודות היום אלא דין כללי יותר, ואם נניח שהקריאה היא דין הקשור לעבודות היום, ולא דין בקדושת היום עצמו, הרי שמוכח גם כאן שהקריאה היא דין בכל עבודה ועבודה.