קריאת התורה בפורים

  • הרב משה טרגין

קריאת התורה בפורים* / הרב משה טרגין

הדין הבסיסי לקרוא את פרשת 'זכור' בפורים, מופיע במשנה במגילה (ל:):

"משנה. בפסח קורין בפרשת מועדות של תורת כהנים... בפורים 'ויבא עמלק'"

למרות זאת, כבר בקביעה זו ישנה בעיה. הגמרא במגילה כא: דנה בחיוב הקריאה בימי שני וחמישי, וקובעת שיש להעלות שלושה קרואים ולקרוא לפחות עשרה פסוקים:

"בשני ובחמישי, בשבת במנחה קורין שלשה - הני שלשה כנגד מי? אמר רב אסי: כנגד תורה נביאים וכתובים; רבא אמר: כנגד כהנים לוים וישראלים. אלא הא דתני רב שימי: אין פוחתין מעשרה פסוקין בבית הכנסת וידבר עולה מן המנין"

אולם, תוס' על אתר מתקשה בקביעה שהקריאה המינימאלית מורכבת מעשרה פסוקים, כיוון שפרשת עמלק, אותה קוראים בפורים, מורכבת רק מתשעה פסוקים:

"ואם תאמר, והרי פרשת עמלק דליכא אלא תשעה פסוקים? יש לומר דשאני פרשת עמלק דסידרא דיומא הוא ומפסיק ענינא ביה, ומשום הכי אין לחוש, דהכי נמי אמרינן לקמן (כג.) ד'אין מפטירין פחות מכ"א פסוקים', והיכא דסליק עניינא קורין שפיר בפחות"

כפי שניתן לראות, תוס' מתרץ שני תירוצים[1]:

א. "שאני פרשת עמלק דסידרא דיומא הוא"

ב. "דסליק עניינא - קורין שפיר בפחות"

לכאורה, לא ברור מדוע התירוצים שמביא תוס' פותרים את הבעיה? מדוע אם הפרשיה היא 'עניינא דיומא' או 'סיום העניין', אנו מסתפקים בתשעה פסוקים בלבד?

"סליק עניינא"

הגרי"ד הסביר את משמעות התירוץ השני, וביאר שבדברי תוס' קיימת הבנה חדשה ביחס לחיוב קריאת עשרה פסוקים דווקא.

הגמרא בבבא-קמא פב. מביאה את המקור לקריאת עשרת הפסוקים, ומתקשה מדוע לדברי המשנה מדובר בתקנת עזרא:

"ושיהו קורין בשני ובחמישי עזרא תיקן? והא מעיקרא הוה מיתקנא, דתניא 'וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים' - דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה, שנאמר 'הוי כל צמא לכו למים', כיון שהלכו שלושת ימים בלא תורה נלאו - עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקים שלישי ורביעי וקורין בחמישי, ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה?"

הגמרא מתרצת, שעזרא עשה שינוי בתקנה קדומה יותר:

"מעיקרא תקנו חד גברא תחתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין"

לדברי הגמרא, עזרא חידש שיש לקרוא עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנים. אולם, הגרי"ד הסביר, שתיקונו של עזרא לא היה טכני בעלמא.

כשמשה תיקן את תקנת קריאת התורה עוד לא ניתנה תורה לבני ישראל. למרות זאת, משה רבנו ראה את קריעת ים סוף ואת החויה הגדולה שהתרחשה שם, ולאחר שלושה ימים הבין שהחויה העצומה שחוה העם חלפה לה, עד כדי כך שהעם מתלונן על הקב"ה, ולכן החליט לתקן את קריאת התורה. מטרת הקריאה הייתה לשמור על קשר רציף עם הקב"ה ולמנוע 'ייבוש' רוחני. מדובר בתקנה רוחנית של שמיעת דברי התורה. לעומת זאת, עזרא שינה את תקנת משה והוסיף בה נדבך. הוא תיקן, שלא צריך רק לשמוע את דבר ה' כל שלושה ימים, אלא גם ללמוד את הדברים - להבין. המעבר שעשה עזרא הוא מעבר משמיעה ללימוד.

הגמרא במגילה מחדשת, שהתקנה שצריך מתורגמן שיתרגם את הקריאה לשפה המקומית ניתקנה בתקופת עזרא. הגמרא במגילה דורשת את העובדה שתרגום אונקלוס הוא קדום, מהפסוק "ויקראו בספר תורת האלוהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא - מפרש זה תרגום"; משמע, שתפקיד התרגום הוא לפרש את הפסוקים ולגרום לאנשים השומעים להבין את מה שהם שומעים. מכאן, שתקנת עזרא היא לא רק טכנית ביחס להגדלת כמות הפסוקים אותם צריך לקרוא, אלא מטרתה הייתה לשנות את אופי הקריאה - משמיעה בעלמא, להבנה.

כעת, יש להוסיף לדברים הקשר נוסף.

מה משמעות העובדה שיש צורך בעשרה פסוקים? נדמה, שעשרה פסוקים מהווים את הקו המפריד בין אוסף של פסוקים, לבין נושא. ניתן לראות זאת מהגמרא בראש-השנה לב., האומרת ש"אין פוחתין מעשרה מלכיות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות", וביאר הגרי"ד שבראש השנה יש צורך לעסוק בשלושת הנושאים של 'זכרונות', 'מלכויות' ו'שופרות', וכדי לעסוק בנושא יש לקרוא לפחות עשרה פסוקים. שוב אנו רואים, שעזרא תיקן שיש צורך דווקא בעשרה פסוקים, בשביל לשנות את חווית הקריאה מרוחנית-רגשית, לחוויה קוגניטיבית-שכלית. הוא רצה שלא רק נשמע את התורה, אלא שגם נלמד ונבין את הנושאים הקיימים בה. לכן, יש צורך להבין את מה ששומעים ובנוסף יש לקרוא נושא, ולא אוסף של פסוקים.

ביטוי שלישי לשינוי שעשה עזרא עולה מדברי הגמרא עצמה.

בגמרא במגילה כא: בה פתחנו, נאמר "אין פוסקים מי' פסוקים בקריאה בבית הכנסת - 'וידבר' עולה מן המניין'". כלומר, הייתה הו"א שהפסוק 'וידבר ה' אל משה לאמר' אינו חלק ממניין עשרת הפסוקים. מה משמעות הו"א זו? הרי מדובר בפסוק בתורה? ספר שאין בו פסוק זה אינו כשר, ומדוע שלא יעלה מן המניין? נדמה, שכיוון שפסוק זה הוא חסר משמעות לימודית, היה ניתן לחשוב שלדעת עזרא הוא איננו עולה למניין עשרה. למרות שלפי תקנת משה אין הבדל בין פסוק בעל משמעות לפסוק חסר משמעות - יש מקום לומר שלפי תקנת עזרא, פסוק שאין מה ללמוד ממנו אינו חלק מהקריאה בתורה ולכן לא יעלה למניין הפסוקים[2]!

אם נסכם את הדברים עד עתה, תקנת עזרא לא הייתה הוספת פסוקים בעלמא, אלא עידכון ושידרוג תקנת הקריאה של משה: לפי משה חייבים רק בשמיעה, ואילו לפי עזרא חייבים גם להבין וללמוד. הגרי"ד הסביר, שזו בדיוק כוונת תוס' בתירוצו השני: אם מטרת הקריאה היא להבין נושא, אזי פרשת 'זכור' היא יוצאת דופן בכך שהנושא מסתיים בה לאחר תשעה פסוקים. למרות שבד"כ נושא כולל לפחות עשרה פסוקים, משום מה, ביחס לפרשיית עמלק הנושא כונס לתוך תשעה פסוקים. כיוון שהצורך בעשרה פסוקים הוא בשביל להקיף נושא, אזי במקום שנושא הוא תשעה פסוקים - "סליק עניינא ביה" - אפשר להסתפק בפסוקים אלו בשביל לצאת ידי חובת הקריאה מתקנת עזרא!

"עניינא דיומא"

כעת, ניגש לבאר את התירוץ הראשון שמביא תוס': מדוע אם מדובר בפרשת היום מסתפקים בתשעה פסוקים? למרות שתירוץ זה יותר קשה להסבר, נדמה שהוא התירוץ המבוסס יותר במקורות, וזאת ע"פ הירושלמי במגילה (פ"ד מ"ה):

"התיב ר' פליפי בר פרוטה קומי ר' יונה: הרי פרשת עמלק? אמר ליה: שנייא היא, שהיא סדורה של יום"

הגרי"ד הסביר, שכאשר קוראים בפורים את פרשת 'זכור', הקריאה משתייכת למעגל קריאות שונה מאשר זה של הקריאה בימי שני וחמישי. קריאה בימי שני וחמישי משתייכת לתקנת משה ועזרא, בין אם מדובר בתקנה לשמוע ובין אם מדובר בתקנה ללמוד. לעומת זאת, לפי דברי הרמב"ם בהלכות יו"ט (פ"ו הלי"ט), עולה שיש משמעות אחרת לקריאות במועדים:

"אע"פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו, אלא כך היא הדת: בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצי היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה"

הגרי"ד ביאר, ששמחת החג מתקיימת לא רק ע"י אכילה ושתיה, אלא גם ע"י קריאה בתורה. לכן הרמב"ם מסביר שדין 'חציו לה' וחציו לכם', הקשור בשמחת יו"ט, כולל בתוכו גם חיוב גם לקרוא בתורה. המשיך הגרי"ד והסביר, שתקנת הקריאה בפורים אינה קשורה לתקנת עזרא, אלא לדין שמחת היום. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא, שקריאה זו אינה עולה למניין הקריאה הרגיל של הקריאות. יש את מעגל הקריאות של תקנת עזרא, ויש את מעגל הקריאות של המועדים!

אם אכן מדובר בקריאות שונות, אזי יש לשאול האם תקנת עזרא בכלל חלה על הקריאות במועדים? כפי שראינו, עזרא שידרג את תקנת משה, ועל בסיס אותה תקנה חידש שיש לקרוא דווקא עשרה פסוקים. אם כן, האם תקנת עזרא חלה גם על קריאת המועדות, שאינן מבוססות על תקנת משה? ייתכן, שלפי התירוץ הראשון של תוס', תקנת עזרא כלל לא התייחסה למעגל הקריאה במועדים. לכן, אם פרשת 'זכור' היא "מעניינא דיומא" - היא איננה שייכת לקביעת עזרא שיש לקרוא דווקא עשרה פסוקים!

שני תירוצים או תירוץ אחד?

נסיים את הדברים בנקודה נוספת.

כפי שהערנו לעיל, אנו הנחנו שמדובר בשני תירוצים שונים, בניגוד לפשט דברי תוס'. אולם, אם אכן מדובר בתירוץ אחד - מה פשר הדברים? מה הקשר בין התירוצים השונים?

אנו הצענו לעיל, שמטרת תקנת עזרא בקריאת עשרה פסוקים, הייתה לדאוג שהקריאה תהיה של נושא שלם. לכן, בפרשת עמלק, המסיימת את הנושא בתשעה פסוקים, אין צורך להקפיד על תקנה זו. לפי הסבר זה, לכאורה יש להקשות מדוע אנו לא אומרים דבר דומה בפרשיות נוספות המסיימות את הנושא בפחות מעשרה פסוקים, כמו ברכת כהנים למשל? ייתכן, שבדיוק בשביל לפתור בעיה זו יש צורך גם בתירוץ השני של תוס'.

ביום רגיל, א"א לטעון שקריאת מספר פסוקים 'מסיימת את הנושא'. כל התורה כולה היא נושא אחד, ועליך ללמוד אותו בכל יום. גם אם אתה חושב שמיצית נושא, כל התורה כולה למעשה קשורה זו בזו. לכן, ביום רגיל א"א לתחום נושא לפי ההגיון, ויש לקרוא דווקא עשרה פסוקים, המהווים יחידה סגורה ידועה. דווקא בפורים, כשהנושא המוגדר של היום הוא מחיית עמלק, אפשר לומר שדווקא בפסוקים אלו "סליק עניינא" ולא בקריאת כל שאר התורה. ממילא, דווקא בפורים ניתן לקבוע שהנושא מסתיים בתשעה פסוקים, במידה וזהו אורכה של פרשת עמלק.

אם כן, על מנת לקבל את התירוץ הראשון, שנושא הקריאה מסתיים תוך תשעה פסוקים, יש להוסיף שמדובר בקריאה המיוחדת לפורים - "עניינא דיומא" - שאיננה קשורה למעגל הקריאות הרגיל.

 

* השעור סוכם ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] אמנם בדברי תוס' משתמע שאלו שני יסודות השייכים לאותו תירוץ, אולם בראשונים אחרים מופיעים שני התירוצים כפתרונות שונים לבעיה ואנו נלך בדרך זו.

[2] כמובן שיש להבין מהי מסקנת הגמרא, וכנראה שלדבריה יש מה לללמוד גם מפסוק זה; ואכמ"ל.