קריאת מגילה מוקדמת בכפרים (א)

  • הרב משה טרגין

קריאת מגילה מוקדמת בכפרים (חלק א)

מגילה נקראת בי"א [באדר], בי"ב, בי"ג, בי"ד, בט"ו - לא פחות ולא יותר (מגילה פ"א מ"א).

המשנה הראשונה של מסכת מגילה מעמידה אותנו על אחד ההיבטים המרתקים והייחודיים של דיני קריאת המגילה - המשרעת הגדולה של זמן קיום המצווה. שלא כמצוות אחרות, שמועד קיומן מוגבל ביותר, זמנה של קריאת המגילה איננו קבוע והוא תלוי בעיקר במקום. המועד הרגיל של קריאת המגילה הוא י"ד באדר לפרזים וט"ו בו ל"כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון" - "אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה": חכמים תיקנו תקנה מיוחדת לתושבי הכפרים הקטנים, שקיום המצווה בזמנה קשה להם יותר (מסיבות שיתוארו להלן), והתירו להם לקרוא את המגילה בשני או בחמישי הסמוכים לפורים. אם, למשל, חל פורים ביום ראשון, יקראו בני הכפרים את המגילה ביום חמישי שלפניו; ואם חל ביום שלישי או ביום רביעי - יקראו אותה בני הכפרים ביום שני. שיעורנו יעסוק הפעם בהלכה זו.

נראה שהמקום הטוב ביותר לפתוח בו את דיוננו הוא מקור ההלכה. כבר בתחילת הסוגיה מטעימה הגמרא (ב ע"א) כי לא ייתכן שאנשי כנסת הגדולה, בני דורם של אסתר ומרדכי, תיקנו לקריאת המגילה את י"ד וט"ו בלבד, ורק מאוחר יותר באו חז"ל (בימי התנאים) ותיקנו יום שונה עבור הכפרים הקטנים - שהרי "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין". חייבים אפוא לומר כי "כולהו אנשי כנסת הגדולה תקינו" - הימים השונים הם כולם חלק מעצם תקנת קריאת המגילה של אנשי כנסת הגדולה; ואם כן, שואלת הגמרא, "היכא רמיזא" - היכן יש במגילה רמז לאפשרויות השונות הללו? הלוא בעוד שהמגילה מתייחסת בהרחבה לי"ד ולט"ו, אין בה כמעט התייחסות לי"א, לי"ב ולי"ג! בסופו של דבר הגמרא אכן מוצאת פסוקים במגילה שניתן ללמוד מהם בעקיפין על האפשרות לקרוא בימים אלו, כגון הפסוק "לקים את ימי הפֻרים האלה בזמניהם" (אסתר ט', לא), שממנו דורש רבי יוחנן כי "זמנים הרבה תקנו להם".

בקיצור: הגמרא דחתה את האפשרות שתקנת הכפרים נוסדה לאחר תקנה גורפת כי יש לקרוא את המגילה בי"ד או בט"ו דווקא, ואם כן ברור כי היא חלק מתקנת קריאת המגילה המקורית.

גם הירושלמי פותח את דיונו במשנה בשאלה מהו המקור שממנו נלמדים המועדים המוקדמים של קריאת המגילה, אלא שהוא אינו מוטרד מן הבעיות שהעסיקו את הבבלי וניגש מיד לחיפוש המקור, מבלי לתת את הדעת על השאלה אם ייתכן שימים מוקדמים אלו נתקנו על ידי בית דין מאוחר יותר. מה פשר הבדלי הגישות הללו בין הבבלי לירושלמי? מדוע לא חש הירושלמי לכלל "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו"?

על מנת לענות על השאלה ברצוני לבחון מחלוקת בין רש"י ובין תוספות בעניין אחר, העשוי לשמש דגם גם ביחס לעיקרון "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו". הגמרא ביבמות (יג ע"ב) דנה במשנתנו בהקשר של איסור "לא תתגדדו" (דברים י"ד, א), האוסר (בין היתר) עשיית "אגודות אגודות" - כתות שכל אחת מהן פוסקת הלכה באופן שונה. ריש לקיש שואל את רבי יוחנן מדוע אין בדין משנתנו, כי במקומות שונים נוהג מקרא מגילה בימים שונים, משום איסור זה:

תנן התם: מגילה נקראת באחד עשר ובשנים עשר ובשלשה עשר ובארבעה עשר ובחמשה עשר - לא פחות ולא יותר. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: איקרי כאן 'לא תתגודדו' - לא תעשו אגודות אגודות!

אין ברור מה תשובה השיבו רבי יוחנן - אם בכלל יש במענהו שם משום תשובה. ואולם, במסקנת הסוגיה (יבמות יד ע"א) מציע אביי קריטריון לאיסור לא תתגודדו:

כי אמרינן 'לא תתגודדו', כגון שני בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי בית שמאי והללו מורים כדברי בית הלל. אבל שני בתי דינים בשתי עיירות - לית לן בה.

אביי אומר כי איסור לא תתגודדו קיים רק אם 'האגודות' השונות קיימות במקום אחד. אך הנהגת מנהגים שונים במקומות שונים, אין בה משום איסור זה.

הבה נשוב עתה למשנתנו. מה טיבו של קושי זה, שבגללו תיקנו חכמים להקדים את קריאת המגילה לבני הכפרים? רש"י (ב ע"א ד"ה אלא שהכפרים) פירש כי בני הכפרים לא היו בקיאים בקריאת המגילה ונזקקו לבן עיר שיקראנה להם; וכיוון ש"הכפרים מתכנסין בעיירות למשפט" בשני ובחמישי (הימים שבהם יושבים בתי הדין בערים), לא הטריחום חכמים לבוא לעיר במיוחד לקריאת המגילה, והתירו להם להקדימה ליום שני או ליום חמישי, שבהם הם מצויים בעיר ממילא.

על פירושו זה של רש"י מקשים תוספות (יבמות יד ע"א ד"ה כי אמרי') מדברי אביי בעניין לא תתגודדו. לפי פירוש רש"י יוצא שהמגילה נקראה בעיר בשני זמנים שונים: פעם אחת בי"ד, כדין הערים, ופעם נוספת בשני או בחמישי הסמוכים לו, עבור בני הכפרים; ואם כן לא תורצה הקושיה על משנתנו - שהרי עדיין נוהגים באותו מקום שני מנהגים שונים, ובמצב כזה חל איסור לא תתגודדו לפי הקריטריון של אביי!!

בעקבות קושייתם מציעים תוספות הבנה שונה לתקנת קריאת המגילה המוקדמת: בני הכפרים בקיאים לקרות את המגילה, אלא שבגלל המרחק הרב שבין מקומות מגוריהם הם מתקשים להתכנס יחדיו בפורים במיוחד למטרה זו; לפיכך הקלו עליהם חכמים והתירו להם לקרותה בשני ובחמישי - שבהם הם מתאספים ממילא לקרוא בתורה. לפי פירוש זה מתיישבת הקושיה, שכן ההיתר לקרוא את המגילה בימים אלו נוהג דווקא בכפרים, וממילא נוהגים הזמנים השונים במקומות שונים - ואין כאן משום לא תתגודדו.

כיצד ישיב רש"י על קושיית תוספות? מדוע אין סתירה בין זמנה המוקדם של קריאת המגילה ובין הפרמטרים שהציב אביי ביחס לאיסור לא תתגודדו? להלן בסמוך אנסה להראות כי ייתכן שרש"י הגדיר את דין הקריאה המוקדמת באופן שמנתק בינו ובין הלאו. אמנם ריש לקיש סבר כי האיסור קיים גם במקרה זה, ואף העלה שאלה זו בפני רבי יוחנן; אך רבי יוחנן סבר כי הנושא אינו רלוונטי לקריאת המגילה, ואף הגדרתו של אביי לגבי לא תתגודדו אינה שייכת בקריאת מגילה.

מה קרה מבחינה הלכתית כאשר הימים המוקדמים אכן נוצלו על ידי בני הכפרים לקריאת המגילה: האם בכך גם נקבע פורים אצלם בזמן אחר, או שמא מדובר רק בקולא ספציפית בנוגע לקריאת מגילה? האם חכמים תיקנו עבור בני הכפרים מסלול נפרד ומקביל לקיום חג הפורים, או שמא התירו להם לחוג אותו בלא מקרא מגילה (אם קריאתה הוקדמה)? ייתכן ששאלה עקרונית זו היא שעומדת ביסוד מחלוקתם של רש"י ותוספות. תוספות סברו כי הקדמת קריאת המגילה פירושה עשיית הפורים בימים אחרים. במצב כזה, שבו יש שני מסלולים מקבילים לקיום החג, איסור לא תתגודדו הוא רלוונטי, ועל כן יש להתחשב בגדרים שהציב אביי; לפיכך נאלצו תוספות להסביר שבני הכפרים קראו את המגילה קודם זמנה בכפריהם. רש"י, לעומתם, סבר כי קריאת מגילה מוקדמת אין פירושה פורים מוקדם, וכי חכמים התירו לבני הכפרים לקרוא את המגילה שלא בפורים מתוך התחשבות בצורכיהם המיוחדים (לפי רש"י - העדר קורא הבקי במגילה); אין הם מקיימים פורים חלופי אלא רק נהנים מקולא ספציפית. וממילא אין התקנה מתעמתת עם איסור לא תתגודדו.

שאלה זו, בדבר אופייה של תקנת קריאת המגילה המוקדמת בכפרים, עשויה לעמוד גם ביסוד הבדלי ההשקפות בין הבבלי והירושלמי שראינו בתחילת השיעור.

בבבלי אנו מוצאים חוסר נוחות מהבנת התקנה כדו-שלבית. הבבלי אינו מעלה על הדעת את האפשרות שהתקנה הראשונית קבעה את י"ד וט"ו כימי קריאה לכול, ורק מאוחר יותר התיר בית דין אחר לבני הכפרים לקרוא בזמנים שונים. אפשרות כזו עומדת, לדעת הבבלי, בסתירה לכלל "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין", ועל כן הוא נאלץ לכרוך את כל פרטי הדין בתקנה הראשונית.

אפשר שהירושלמי כלל לא הוטרד מעניין זה משום שהבין כי הקדמת הקריאה אינה תאריך חלופי לחג הפורים אלא רק קולא המתחשבת בצרכים הייחודיים של בני הכפרים, וכי בית הדין שהתיר זאת לא שינה מן התקנה המקורית אלא רק קבע את אופן ביצועה לגבי בני הכפרים. לפיכך היה הירושלמי חופשי לפתח תפיסה טבעית יותר לגבי התפתחות התקנה: בתחילה נקבעו י"ד וט"ו כימי קריאת המגילה לכול; אך ברבות השנים, משהחלו יהודים להתגורר בכפרים קטנים (כנראה לאחר חורבן בית שני, בבבל, שבה היה פיזור האוכלוסייה גדול), יצרו חז"ל קולות מיוחדות עבור תושבי הכפרים הללו - שאותן סמכו בפסוקי המגילה.

סיכום

ראינו כי החקירה העקרונית בהבנת תקנת קריאת המגילה המוקדמת יכולה לשמש אותנו הן על מנת להסביר את הבדלי הגישות בין הבבלי והירושלמי הן בביאור מחלוקת רש"י ותוספות. כמובן, עדיין נותר ליישב את רש"י (שאת פירושו ביארנו על פי התפיסה שהתקנה היא קולא מיוחדת) עם הבעייתיות שרואה הבבלי באפשרות שהתקנה הייתה בת שני שלבים.

בשיעור הבא נדון בע"ה בהשלכות המעשיות של שאלה זו.