קריאת שמע במקום ערוה

  • הרב אביהוד שורץ
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יומיומי

ברכות דף כה - קריאת שמע במקום ערוה

הגמרא בדפים כד-כה עוסקת באיסור לקרוא קריאת שמע במקום שאיננו ראוי לתפילה. מקום כזה הוא מקום מלוכלך, או מקום שיש בו דבר ערוה. הגמרא בדף כ"ד מגדירה גורמים שונים שיש בהם משום ערוה, ובדף כ"ה מבהירה את יסוד הדין:

"ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה; "ולא יראה בך ערות דבר", אמר רחמנא, והא קמיתחזיא".

הגמרא תולה את האיסור לקרוא קריאת שמע במקום ערוה בפסוק מפורש בתורה. ואמנם, בספר היראים (סימן שצב) נאמר בפירוש, שהאיסור לקרוא קריאת שמע במקום ערוה הוא איסור דאורייתא, הנלמד מאותו פסוק בפרשת השבוע, פרשת כי תצא:

"הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו; צוה הקב"ה שלא להזכיר אדם דבר קדושה במקום ערוה, דכתיב בפרשת כי תצא: "כי ה' א-לקיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ותניא בספרי: ושב מאחריך מלמד שהעריות מסלקות את השכינה; פירוש: ראיית העריות".

אף שאיסור זה לא נזכר בדברי מוני המצוות האחרים (הרמב"ם, הרמב"ן, ספר החינוך), יש מן האחרונים שאכן כתבו בפירוש שהאיסור לקרוא קריאת שמע במקום ערוה הוא איסור תורה. כך כתב בשולחן ערוך הרב (אורח חיים עד, א), וכך עולה גם מדברי הביאור הלכה (הקדמה לסימן עד).

בגמרא בדף כה עמוד ב (וכן לעיל בדף כד עמוד ב) נאמר, שנחלקו תנאים בשאלת ההבדלה הנחוצה בין מקום ערותו של אדם ובין שאר איברי גופו. הראשונים כאן נחלקו בהכרעת ההלכה (ראה למשל, ברשב"א), והשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ע"ד סעיף א') פסק להחמיר, שיש לחצוץ בין הלב ובין מקום הערוה. כך ביאר זאת בשולחן ערוך הרב כאן:

"והחכמים הוסיפו שהמקומות אשר ה' שוכן בהם בקרבנו שהם ראשו ולבו של אדם הקורא או מתפלל, צריך גם כן שלא יהיו רואים את הערוה דהיינו שלא יהיה עם הערוה תחת מכסה אחד בלי הפסק וחציצה ביניהם".

לדעת אדמו"ר הזקן, ההבדלה בין הלב לערוה אינה נחוצה מדאורייתא, אלא רק מתקנת חכמים. עם זאת, היא מבטאת נקודה עמוקה: אמנם לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ועל כן לא ניתן להתכחש לעובדה שמקום הערווה מהווה חלק בלתי נפרד מגוף האדם, ואולם בשעת התפילה נעשה ניסיון להתרומם מעל לשגרת החיים האנושית והארצית, ולהבליט דווקא את אותם מקומות המבטאים את שכינת ה' שבאדם - הראש והלב.

פרטי הדין באשר לחציצה בין הלב ובין מקום הערוה מפורטים במפרשי השולחן ערוך שם: בגד צמוד, מכנסיים, חגורה וכן הלאה. עצם הדרישה להבחנה בין הלב ובין מקום הערוה מתקשרת גם להלכה נוספת בשולחן ערוך - בהלכות תפילה (סימן צא סעיף ב). נאמר שם, שבמסגרת ההכנות לתפילה יש לחגור חגורה נוספת, משום "הכון לקראת א-להיך ישראל". ומדוע דווקא חגורה, ולא פריט לבוש אחר? על כך כותב המשנה ברורה שם (ס"ק ה'):

"רוצה לומר אבנט של מכנסים המפסיק בין לבו לערוה".

לאמור - אף אם מצד הדין אין ליבו רואה את הערוה, ראוי להוסיף ולהבחין בין עליונים ותחתונים בשעת התפילה. מכאן השתלשל, כמובן, גם מנהג החסידים לחגור עצמם ב"גארטל" לפני התפילה. והערה מעניינת מצאתי ב"פסקי תשובות" (סימן צ"א, הערה 5), שכמה מגדולי הדורות האחרונים, וביניהם החזון אי"ש והחפץ חיים, קיבלו על עצמם מנהג חסידי זה, והיו חוגרים בגארטל לפני התפילה.

הרב אביהוד שורץ