קריאת שמע (ב') – יסוד החיוב ומקורו -המשך

  • הרב ברוך גיגי

א. אפשרויות שונות בהבנת "בשכבך ובקומך"

בשיעור הקודם התוודענו למחלוקת האמוראים בשאלה האם קריאת שמע היא מדאורייתא או מדרבנן. מחלוקת זו, כפי שבארנו, נעוצה בשאלה האם המילים "ובשכבך ובקומך" כוללים צו ספציפי של קריאה בזמנים אלו, או שזהו חלק מן הצו הכולל של מצוות תלמוד תורה ("ושננתם"), שיש להגות בתורה בכל עת ובכל מצב.

בשיעור, הבאנו את שיטת תלמידי רבינו יונה (ברכות יב: באלפס, ד"ה אמר), המביאים פירוש מהפכני. לדבריהם, יש במילים "בשכבך ובקומך" צו ספציפי של קריאה, אך אין הצו מתייחס דווקא לפסוקי קריאת שמע הנקוטים בידינו אלא לקריאה בתורה בכל מקום שליבו של אדם חפץ. לפי פירושם, גם לדעה שקריאת שמע דרבנן, החיוב הוא מדאורייתא, אלא שחכמים קבעו שהקריאה תהיה בפסוקים אלו דווקא.

אולם, התוספות (ברכות כא. תוד"ה ההוא) וראשונים נוספים, הבינו שלדעה הסוברת שקריאת שמע מדרבנן, הפסוקים מדברים אך ורק על מצוות תלמוד תורה הכללית. לדבריהם, אין במילים "בשכבך ובקומך" ציווי קונקרטי כלשהו (מלבד המחויבות ללמוד תורה בכל התנאים והמצבים).

לאור הבנה זו, נאלצו התוספות להסביר את הסוגיות בהם מופיע דרשה מהמילים "בשכבך ובקומך", כאסמכתא בלבד. זאת, אף על פי שמהסוגיות נראה שדרשות אלו קובעות זמנים או אופנים במצוות קריאת שמע. כך כתבו התוספות:

"והא דאמרינן לעיל בפרק קמא (דף ב.) בערב משום דכתיב ובשכבך אסמכתא בעלמא הוא" (ברכות כא. תוד"ה ההוא)

לאור דברים אלו, קשה לפרנס את שיטת הריטב"א. הריטב"א אמנם צועד בדרכו של רבינו יונה (שיש חיוב מהתורה), אך כותב גם כדברי התוספות (שמדובר באסמכתא):

"פירוש שלא אמרה תורה מקריאת שמע דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן. ומאי דמוכחי כולהו תנאי לעיל מהאי קרא חיוב קריאת שמע קסבר שמואל דאסמכתא בעלמא הוא"  (ריטב"א ברכות כא. ד"ה ההוא)

דבריו, כאמור, צריכים עיון. היה מקום לדחוק ולטעון, שדבריו אודות האסמכתא כוונו רק לפסוקי קריאת שמע, ולא לעיתוי קיום המצווה.

אולם, הריטב"א מזכיר במפורש "כולהו תנאי", שזיהויים סותר את ההצעה הזו. הביטוי "כולהו תנאי", כך נראה, מכוון בעיקר לשתי משניות: מחלוקת בית שמאי ובית הלל בפרק הראשון אודות זמני ואופן קריאת שמע (בשכיבה ובעמידה וכו'), והדינים לגבי הקורא שלא השמיע לאוזנו, לא דקדק באותיותיה או קרא למפרע, בפרק השני[1]. מחלוקת בית שמאי ובית הלל, כמבואר במשנה, נסמכת על דרשת "בשכבך ובקומך":

"בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים"         (ברכות פרק א' משנה ג')

אם הריטב"א אכן מבין שזמני הקריאה הם מהתורה, לא ברור מדוע אומר שדרשה זו היא אסמכתא[2].

לאור זאת, נראה שהריטב"א מבין כתוספות, שלדעה שקריאת שמע דרבנן יש מצוות תלמוד תורה כללית בלבד, שילמד תורה בכל מקום שירצה ובכל עת[3]. לשיטה זו, אין בפסוק צו ספציפי כלשהו, וממילא כל דרשה שמסיקה מהפסוקים האלה צו ממוקד וייחודי, הן בתכני החיוב והן בזמני החיוב אינה אלא אסמכתא בעלמא.

אם זוהי אכן שיטת הריטב"א, ניתן לומר שזו גם כוונת תלמידי רבינו יונה. אין בדבריהם הבנה מחודשת בשיטת הסוברים שקריאת שמע דרבנן, אלא גם עצם החיוב וגם זמניו הם מדרבנן.

לפי דברים אלו, גם הדין של מי שהסתפק אם קרא, שאין צריך לחזור ולקרוא, מדבר גם במקרה שלא קרא כלום באותו יום. זאת, בניגוד למה שנדחקנו לומר בהבנה הקודמת בדברי תלמידי רבינו יונה, שמדובר דווקא כשקרא פרשה אחרת באותו יום[4].

אולם, אם נדייק בדברי תלמידי רבינו יונה למול דברי הריטב"א, נראה שיש מקום להציג מחלוקת ביניהם. זאת, למרות הדמיון החיצוני בלשונם:

תר"י:

דס"ל לשמואל דק"ש דרבנן ואף על פי שכתוב בתורה ובשכבך ובקומך ס"ל לשמואל שלא אמרה תורה דוקא קריאת שמע אלא שיקרא בתורה בכ"מ שירצה

ומה שאנו קורין זאת הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן ולפיכך ס"ל אינו חוזר וקורא

ריטב"א:

ההוא בדברי תורה כתיב. פירוש

 

שלא אמרה תורה מקריאת שמע דוקא אלא שיקרא בתורה בכל מקום שירצה

ומה שאנו קורין זו הפרשה דוקא אינו אלא מדרבנן.

ההבדל היסודי ביניהם, כך עולה, מתבטא בפסוק שבו מדובר. בעוד שתלמידי רבינו יונה מתייחסים ישירות למילים "ובשכבך ובקומך", הריטב"א אינו מזכיר את המילים במפורש. ניתן לפרש, שכוונת הריטב"א היא שכל הפסוק מדבר בדברי תורה, בחובת תלמוד תורה הכללית, וממילא כל הדרשות הן אסמכתא בעלמא. אולם, לדעת תלמידי רבינו יונה, הדורשים את המילים "בשכבך ובקומך", מסתבר שאלו דרשות גמורות, לפיהן יש חיוב לקרוא פסוקים בזמנים אלה או באופנים אלו.

ברור, שגם הסוברים שחובת קריאת שמע מדרבנן סבורים שחכמים סמכו דבריהם על פסוקי התורה. הפער בין שתי הגישות הוא האם המילים "בשכבך ובקומך" מדברים על קריאת שמע, או על מצוות תלמוד תורה הכללית וחכמים אלו שחידשו את המצווה. יוצא, שפסוקי הפרשה מחדשים את מצוות קריאת שמע, אם ככוונתם המקורית של הכתובים, או על פי הפירוש שהעניקו להם חז"ל לצורך חידושה של מצווה זו.

 

ג. מהם "הדברים האלה"?

בשיעור הקודם, דנו בהגדרת "הדברים האלה" המוזכרים בפרשה. או במילים אחרות, בזהותם של הפסוקים או הפרשיות שאנו נדרשים לקרוא במסגרת מצוות קריאת שמע.

נראה פשוט, שהסוברים שקריאת שמע מדרבנן מבינים ש"הדברים האלה" מתפרשים כמתייחסים לדברי תורה בכלל. לשיטה זו, חכמים הם אלו שמיקדו את מבטם בפסוקים ובפרשיות המיוחדות, מסיבות שיתבארו בהמשך.

לעומת זאת, לדעת הסוברים שקריאת שמע מדאורייתא, יש מקום להתלבט. האפשרות הנוחה ביותר היא לומר ש"הדברים האלה" הם הפסוקים הסמוכים לביטוי, או פרשיות מסוימות שנוכל להוכיח שהן במסגרת "הדברים האלה".

נסקור בקצרה את השיטות השונות בשאלה, אילו קטעים אנו מחויבים, מן התורה, לקרוא במסגרת מצוות קריאת שמע.

א.       הפסוק הראשון בקריאת שמע. לפי גישה זו, מהתורה יש צורך לקרוא את הפסוק "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" בלבד. שיטה זו בוססת על הגמרא בברכות (יג:), בה נאמר: "תנו רבנן שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד זו קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא", וכן על זה הדרך[5]. כך היא שיטת ספר החינוך (מצווה ת"כ)[6], וראה במאירי (ברכות יג: ד"ה אמר שמע ישראל) בנושא זה.

ב.        הפרשה הראשונה. מהתורה יש צורך לקרוא את הפסוק "שמע ישראל..." ואת המשכו, הפרשה הראשונה ("ואהבת"). כך משמע משיטת רש"י בתחילת מסכת ברכות, כאשר דן במנהג הקדום לקרוא את קריאת שמע של ערבית קודם צאת הכוכבים. לדעת רש"י, אין יוצאים בקריאה זו, וכך גם הבין הרשב"א את דבריו.[7] ומכאן, שלדעתו, די לקרוא פרשה ראשונה כדי לצאת ידי חובת המצווה מן התורה. כך גם הבין הרשב"א שם בשיטתו.

ג.         שתי הפרשיות הראשונות. לגישה זו, יש חובה מן התורה לקרוא את שתי הפרשיות הראשונות ("שמע" ו"והיה עם שמוע"). גישה זו עולה, לכאורה, מדברי תלמידי רבינו יונה, במסגרת הדיון על המנהג לקרוא את קריאת שמע של ערבית לפני צאת הכוכבים[8]. גם הפרי חדש נקט כשיטה זו, ותלה את הדברים בשיטת הרמב"ם ובדברי הירושלמי[9].

ד.        שלושת הפרשיות. שיטה זו, סבורה שחייבים לקרוא את שלושת הפרשיות של קריאת שמע מן התורה. נדון בדבר בהרחבה בשיעורים הבאים, במסגרת שיטת הרמב"ם.

ה.       עד "על לבבך". לשיטה זו אין מקור ברור בראשונים, אך, לעניות דעתי, היא מתבקשת מתוך המקראות עצמם. כמו כן, יש לה הדים בספרות התנאים. כך עולה מדברי רבי אליעזר בגמרא בברכות (יג.), הסובר שחובת הכוונה בקריאת שמע היא רק עד "על לבבך". כמו כן, בגמרא (שם יג:) מובאת דעה שעד "על לבבך" צריך לומר בעמידה[10]. המשותף לשתי הדעות הוא, שהן רואות את חובת הכוונה והעמידה רק עד על לבבך (המופיע בפסוק השלישי), וייתכן שמכאן ואילך החיוב הוא מדרבנן בלבד.

יסוד שיטה זו נעוץ בהבנה העקרונית, ש"הדברים האלה" הם מצוות יחוד ה' ואהבתו. עיקר יחוד ה' ואהבתו מתומצתים בשני הפסוקים הראשונים: "שמע ישראל", המדבר על "ה' אחד", ו"ואהבת", המחייב את אהבת ה'. הפסוק הבא אחריהם מדבר על "הדברים האלה", קרי יחוד ה' ואהבתו, ורק עליהם יש את החובה לאומרם "בשכבך ובקומך"[11].

בשיעור הבא, נקיים דיון יסודי בפסוקי התורה. בדיון זה ננסה למצוא את הבסיס בפסוקי התורה לכל אחת מהשיטות שהוזכרו בשיעור הנוכחי.

 



[1] כך נאמר במשנה שם:

"הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותיה רבי יוסי אומר יצא רבי יהודה אומר לא יצא הקורא למפרע לא יצא קרא וטעה יחזור למקום שטעה" (ברכות פרק ב' משנה ג')

אמנם במשנה שם לא הוזכר מהיכן נלמדו הדינים, אך בגמרא הדברים מבוארים:

"'מאי טעמא דרבי יוסי משום דכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ותנא קמא סבר שמע בכל לשון שאתה שומע ורבי יוסי תרתי שמע מינה... דתניא אמר רבי יהודה משום רבי אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל. אמר לו רבי מאיר הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים"   (ברכות שם)

[2] לעומת זאת, הבנת הריטב"א שדרשת פסוקי שמע ישראל כמלמדים ש"צריך שישמיע לאזנו" וכדומה (כמבואר בהערה הקודמת), הם אסמכתא, מסתברים יותר לשיטתו. זאת, כיוון שהחובה לקרוא דווקא את קריאת שמע היא אכן דרבנן.

[3] אמנם הריטב"א לא כתב מפורשות שציווי התורה במילים "בשכבך ובקומך" הוא לעסוק בתורה בכל עת, אבל הדברים מתבקשים מתוך הסברנו בדבריו. הפסוקים האלה אינם מביאים צו ייחודי, אלא מכוונים למצוות תלמוד תורה, וכל השאר אינו אלא אסמכתא בעלמא.

[4] נבאר דברינו מעט יותר. לכאורה, גם אם מדובר בציווי הכללי של תלמוד תורה חייב הוא בזה בכל יום, ואם לא קרא פרשה אחרת באותו יום, חייב הוא בקריאה מצד מצוות תלמוד תורה. ניתן היה ליישב שמצד מצוות תלמוד תורה אין חובה לעסוק ישירות בתורה שבכתב, ואפשר לעסוק גם בתורה שבעל פה. אולם, נראה להציע שבמצוות תלמוד תורה הכללית שהיא מצווה מתמדת בכל עת ובכל מצב, אין חיוב ממוקד בכל יום. במצוות תלמוד תורה, המסגרת המחייבת היא מסגרת החיים, מצד אחד צריך אדם להשתדל ללמוד באופן תדיר, אך מאידך צרכי החיים תובעים מהאדם הפסקות בלימודו.

אדם שלמד תורה כל חייו אך לא למד ביום מסוים, נראה לי שקיים מצווה זו. מסתבר, שאין הבדל עקרוני בביטול תורה בין מי שלא למד ביום מסוים למי שלא למד בשעה מסוימת. יחידות הלימוד אינן מתחלקות לימים דווקא.

כל זה ברובד של התורה. במישור החובה מדרבנן, יש מקום לדון. זאת, לאור היחס שבין מצוות "ושננתם לבניך" המופיעה בתורה, לבין חובת "והגית בו יומם ולילה" המופיעה ביהושע ודברי הגמרא במנחות (צט:) שדין זה מתקיים בקריאת שמע שחרית וערבית. במצוות "ושננתם" אין איזכור של קביעות ותדירות במושגים של ימים ושעות. אמנם ודאי שיש שאיפה לעמול בתורה באופן תדיר, אך הלימוד היום יומי אינו טמון בגוף החיוב מהתורה. לעומת זאת, הציווי "והגית בו יומם ולילה". אף שברור שצריכה להיות שאיפה כזו לעמול בתורה תדיר, וכל מי שעושה כן, בודאי מקיים מצוות ת"ת, אך אין זה מגוף החיוב המפורט ללמוד בכל יום.

אפשר, שמצוות התורה היא מצווה רחבה שאינה נכנסת לגדרי זמן ומקום כלל, והיא מקיפה את כל החיים. מצד אחד, יש בה  תביעה מתמדת לעסוק בתורה. מצד שני, לזרימת החיים יש את הדרישות שלה, המאפשרות הפסקות בלימוד. ממילא, אין לנו הגדרה לתדירות ההפסקות הנדרשות ולאורכן.

הפסוק ביהושע, כך נראה, מכניס את מצוות תלמוד תורה למסגרת של זמנים וגבולות (ועיין במנחות שם פירושים שונים אם מדובר במצווה או ברכה, ואם די בבוקר ובערב או שיש דרישה מתמדת). היה מקום לעיין אם דין זה הוא שאלה של לכתחילה ובדיעבד, או מחלוקת פרשנית מהותית. בכל אופן, נראה לעניות דעתי, שכל הדברים הללו הם במישור הדרבנן, ולא חלק מההגדרה המהותית של מצוות תלמוד תורה, כפי שהתבאר.

נראה, אם כן, שאם יש רק מצוות תלמוד תורה כוללת, מי שהסתפק בקריאת שמע, ולא למד שום דבר אחר באותו יום, אינו חייב לחזור ולקרוא. אולם, אם יש חובה כלשהי מהתורה של לימוד תורה בכל יום, דבר זה כבר מחייב בחזרה.

[5] כך נאמר בהמשך דברי הגמרא:

"אמר רבי אילא בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב אמר שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד ונאנס בשינה יצא. אמר ליה רב נחמן לדרו עבדיה בפסוקא קמא צערן טפי לא תצערן"  (שם)

[6] וזו לשונו:

"מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שחיוב פסוק ראשון מן הפרשה הוא מן התורה כמו שאמרנו, אבל חכמים חייבונו לקרות שלש פרשיות, שהן שמע, והיה אם שמוע, ויאמר" (ספר החינוך מצווה ת"כ)

[7] כך כתב רש"י:

"ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו – יצא"   (רש"י שם)

הרשב"א מסיק מכאן שלפי רש"י החובה היא לקרוא את הפרשה הראשונה, אך עיין שם בתוספות שחולקים עליו (הרשב"א עצמו, בברכות יג:, כתב שהחובה היא רק הפסוק הראשון). כמו כן, נראה שניתן להסיק מדברי רש"י שהפרשה הראשונה היא המקסימום שאפשר להתחייב בו, אך רש"י לא שולל את האפשרות שצריך לקרוא רק את הפסוק הראשון. שכן, יתכן שרש"י מציין שהמנהג הוא לקרוא את הפרשה הראשונה, ובזה בוודאי יוצאים ידי חובה – כשהחובה היא הפסוק הראשון.

[8] כך כותבים תלמידי רבינו יונה:

"שהקריאת שמע של חיוב צריך שיאמר אותה בברכה, ושיקרא לפחות ב' פרשיות ראשונות שבהן עול מלכות שמים ועול המצוות".

[9] כך כתב הפרי חדש:

"הדעת השלישית והיא היותר אמיתית מכולם, דפרשת שמע ופרשת והיה אם שמוע השתי פרשיות הוו מן התורה וחייב לקרותן בכל יום שני פעמים, אחת בשכבו ואחת בקומו. וכך מטין דברי הרמב"ם ז"ל בפרק א מהלכות קריאת שמע [הלכה א], וזו היא דעתי. ומסתייעא הדין סברא דילן מהא דגרסינן בפרק היה קורא [ברכות יג, ב] הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו. ר' אחא משום ר' יהודה אומר כיון שכיון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך. ובתוספתא [שם פ"ב הלכה ב] איתא להך מתני' בסגנון אחר, והביאו הרשב"א ז"ל בחידושיו לפרק היה קורא [שם ד"ה שמע], והכי איתא התם הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו. ר' אחא אומר משום ר' יהודה אם כיון לבו בפרק ראשון אעפ"י שלא כיון לבו לפרק אחרון יצא עד כאן. הנה בין למר ובין למר דשתי פרשיות ראשונות הוו מן התורה, אלא דבהא פליגי דתנא קמא ס"ל דכי היכי דהפרשה ראשונה כתיב [דברים ו, ו - ז] על לבבך ודברת בם, גם בפרשה שניה כתיב [שם יא, יח - יט] על לבבכם לדבר בם ולכן צריך שיכוין בשתי הפרשיות ראשונות. ור' יהודה ס"ל כר' זוטרא דבפרק ראשון איכא מצות כוונה וקריאה, ומכאן ואילך ליכא אלא מצות קריאה, והא דכתיב על לבבכם לדבר בם מיבעי להו לכדר' יצחק דאמר ושמתם את דברי אלה צריכה שתהא שימה כנגד הלב. ובירושלמי [ברכות ריש פ"ב] אמרינן מה בין פרק ראשון דבעי כוונה לפרק שני דלא בעי כוונה, ומשני לה" (פרי חדש סימן ס"ז)

כפי שכותב הפרי חדש, דבריו מיוסדים על לשון הירושלמי, שכתב:

"מה בין פרק ראשון ומה בין פרק שני. א"ר חנינא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. מעתה לא יקרא אלא אחד. א"ר עילא הראשון ליחיד והשני לציבור והראשון לתלמוד והשני למעשה" (ירושלמי ברכות ב', א')

כמו כן, הפרי חדש תלה את הדברים בשיטת הרמב"ם. שיטה זו תידון בדברינו, בשיעורים הבאים.

[10] דברים אלו נאמרו על ידי רב נתן בר מר עוקבא בשם רב יהודה. יש להדגיש, שעל רבי אליעזר חולק רבי עקיבא, ועל רב נתן חולק רבי יוחנן. הגמרא עצמה מקשרת בין שתי המחלוקת, ומציינת שרבי יוחנן רואה את הפרשה כולה כמחייבת כוונה ועמידה.

[11] יש מקום להסתפק האם כוונת רבי אליעזר ורב יהודה הוא לשני הפסוקים הראשונים, או גם לפסוק השלישי. במילים אחרות, האם הפסוק "והיו הדברים האלה" רק מדגיש את חובת הכוונה, או שהוא חלק מהחובה עצמה. מהפרי חדש משמע שהחובה היא שני הפסוקים בלבד:

'ומדברי ר' אליעזר [שם יג, א] דקאמר דעד בכל מאדך בעי כוונה, ומכאן ואילך אין צריך כוונה" (פרי חדש שם)

הרי שהזכיר בדברי ר' אליעזר "בכל מאדך", הוא סוף הפסוק השני. לא ברור האם הייתה לפניו גירסא אחרת בדברי רבי אליעזר, או שהבין אותו באופן זה.

בין כך ובין כך, גישה זו משקפת את התפיסה של "הדברים האלה" כממוקדת במצוות ייחוד ה' ואהבתו בלבד, בין אם היא כוללת בתוכה את הפסוק השלישי ובין אם לא.