קריאת שמע (ג) – "ומה הוא קורא?"

  • הרב ברוך גיגי

הקטעים בקריאת שמע שיש לקרוא וזיקתם לכתובים

א. פירוש הביטוי "הדברים האלה"

בשיעור האחרון, הבאנו את תמצית השיטות באשר להיקף החיוב של קריאת שמע. היום, נדון בשיטות אלה מנקודת מבטם של הפסוקים. דבר זה ייעשה תוך פיתוח כיוון המחשבה שהעלנו בשיעור הראשון.

כפי שכבר הדגשנו, שורש הדיון הוא בזהותם של "הדברים האלה", המוזכרים בפסוק. בשיעור הקודם, ראינו מספר אפשרויות:

א.      הביטוי "הדברים האלה" מתייחס רק לפסוק הראשון, הכולל בתוכו את האמונה במציאות ה' ואת אמונת הייחוד[1].

ב.       הביטוי "הדברים האלה" מתייחס לשני הפסוקים שלפניו, העוסקים בייחוד ה' ובאהבתו[2].

ג.        הביטוי "הדברים האלה" מתייחס לכל הפרשייה הנידונה, פרשת שמע.

ד.       הביטוי "הדברים האלה" מתייחס גם לפרשת שמע וגם לפרשת והיה אם שמוע. 

גם בפרשת שמע וגם בפרשת והיה אם שמוע הוזכר הביטוי "הדברים האלה"[3]. עיקר המחלוקת בין שתי השיטות האחרונות היא, אם כן, האם להשוות לגמרי את הביטויים או לחלק ביניהם. במילים אחרות, ניתן לטעון שהביטוי "לדבר בם", המופיע בפרשת והיה אם שמוע, אינו מנוסח בלשון ציווי כפי שמנוסח בפרשה הראשונה, וממילא אין חובה לקרותו.

כמו כן, ניתן לומר שאמנם בביטוי "לדבר בם" יש ציווי, אך מדובר במצוות תלמוד תורה, ולא בצו ספציפי של קריאת הדברים. כך נאמר בגמרא, במהלך העיסוק בשיטה לפיה חובת הקריאה היא רק בפרשה הראשונה ולא בשניה:

"ומאי שנא (ומה שונה [בין פרשה ראשונה לשניה])? עד כאן מצות קריאה וכוונה, דכתיב על לבבך ודברת בם התם נמי (שם גם) הא כתיב (הרי כתוב) על לבבכם לדבר בם! ההוא בדברי תורה כתיב, והכי קאמר רחמנא (וכך אמר הרחמן, ה' בתורה)אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בהו (למדו בניכם תורה כך שיגרסו בה)" (ברכות יג:)

למעשה, האפשרות להסביר את השיטות בדרך זה קיימת רק כאשר אנחנו מתעלמים מהצורך לראות את "הדברים האלה" כמכוונים גם לכלל התורה כולה. אולם, כפי שעמדנו על כך בשיעור הראשון, מסתבר שמצוות "ושננתם לבניך", מצוות תלמוד תורה[4], אינה מצומצמת למספר קטן של פסוקים או פרשיות בודדות בלבד. ממילא, אם נראה את הביטוי "הדברים האלה" כמתייחס לכל התורה כולה, נצטרך להסביר כיצד במצוות קריאת שמע אנו מסתפקים בקטעים בודדים בלבד.

 

ב. האפשרות שלביטוי "הדברים האלה" משמעות כפולה

במידה מסוימת, האפשרות הפשוטה ביותר היא לטעון שהביטוי "הדברים האלה" סובל שני פירושים. כאשר מדובר במצוות קריאת שמע הביטוי מתפרש במובן מצומצם (לפי אחד מן הפירושים שהתפרשו למעלה), אך כשמדובר במצוות תלמוד תורה הוא מתפרש במובן הרחב ביותר, כל התורה כולה.

אולם, ישנם שני קשיים מרכזיים באפשרות זו. הקושי הראשון הוא קושי פרשני, שקשה לטעון שביטוי אחד מתפרש בשני אופנים שונים כל כך. קושי שני הוא, שגישה זו תוביל אותנו לארבע הגדרות שונות של "הדברים האלה":

1.       ביחס למצוות תלמוד תורה – כל התורה כולה.

2.       ביחס למצוות קריאת שמע – אחת מארבע ההצעות שעלו למעלה עם נימוקיהן השונים.

בנוסף, גם ביחס למצוות תפילין ומזוזה:

3.       ביחס למצוות תפילין – ארבעת הפרשיות בהם מוזכרת מצוות תפילין (קדש, והיה כי יבאך, שמע, והיה אם שמוע).

4.       ביחס למצוות מזוזה – שתי הפרשיות בהם מוזכרת מצוות מזוזה (שמע, והיה אם שמוע).

לפיכך, נראה שהפירוש היחיד לביטוי "הדברים האלה" הוא הפירוש הרחב שמשמעותו כל התורה כולה. כאשר מדובר במצוות תלמוד תורה הביטוי מכוון לכל התורה ומיושם בפועל בכל התורה. אולם, כאשר מדובר במצוות קריאת שמע או במצוות תפילין ומזוזה, הוא אמנם מכוון לכל התורה, אך מיושם רק במספר מצומצם של פסוקים או פרשיות המייצגים את התורה כולה.

 

ג. הייצוג התוכני והייצוג הטכני

ניתן להציע שני סוגים של פסוקים או פרשיות המייצגים את התורה כולה: ייצוג תוכני וייצוג טכני.

הנוקט בייצוג התוכני בוחר קטע או קטעים מסוימים שתוכנם מהווה את היסודות העיקריים של התורה, ועל ידם מייצג את התורה כולה. קטעים אלו הינם עמודי התורה, אבני היסוד, שהם הכלל הגדול של התורה. כל השאר הוא בחינת "ואידך פירושא הוא זיל גמור" (ע"פ שבת לא.). לא כן הייצוג הטכני, שהנוקט בו בוחר קטעים מסוימים מסיבה שאינה מתחשבת בתכנים המדוקדקים של הקטעים הנבחרים.

נבאר את הדברים מעט יותר. התורה ציוותה אותנו להניח תפילין ולכתוב מזוזות. כאמור לעיל, לא מסתבר לכתוב את כל התורה בכל תפילין ובכל מזוזה. לפיכך, יש לבחור קטעים מסוימים שייכתבו בתפילין ובמזוזה.

המסורת של חז"ל מלמדת אותנו שבתפילין יש לכתוב ארבע פרשיות המזכירות בתוכנן את מצוות התפילין. כך, בכל אחת מהפרשיות (קדש לי, והיה כי יבאך, שמע, והיה אם שמוע) מוזכרת המצווה להניח תפילין. לכאורה, בחירת פרשיות אלה לא נעשתה על פי התוכן שלהן, אלא מפני שהן כוללות בתוכן את מצוות תפילין. כך גם במצוות מזוזה. אנו כותבים את שתי הפרשיות בתורה הכוללות בתוכן את מצוות מזוזה (שמע והיה אם שמוע).

אולם, דבר זה נכון רק למראית עין. מסתבר, שהתורה כתבה את מצוות תפילין ומזוזה בתוך פרשיות שתוכנן חשוב מצד עצמו, ויכול לייצג את התורה כולה. מבחינה מעשית מדובר בבחירה ברמה הטכנית, אך כנראה שיש לבחירה זו שורשים בתוכן הפרשיות.

בשולי הדברים נעיר, שכאשר אנחנו דנים ב"בחירת" פרשיות למצוות השונות, ישנן בעצם שתי אפשרויות בלבד:

א.      קבלת חז"ל. מסורת כיצד יש לבצע את המצוות האלו בפועל. לפי אפשרות זו, הביטוי בחירה מיוחס לקדוש ברוך הוא שבחר בקטעים אלה, ומסרם לנו בקבלה.

ב.       מסרם לחכמים. קיימת דרך נוספת, לפיה הכתוב מסר לחכמים[5] את האפשרות לקבוע אלו פרשיות ייכתבו בתפילין ובמזוזה. חז"ל הם אלו שבחרו את הפרשיות הללו[6].

בין כך ובין כך, ניתן להבין שהבחירה הייתה על פי השיקולים שהצענו.

 

גם במצוות קריאת שמע, יש הגיון בבחירת נציגות טכנית, פסוקים הכתובים בסביבתה של המצווה. דרך זו מתאימה לשיטות לפיהן יש לקרוא את הפרשה הראשונה או את שתי הפרשיות הראשונות. בפרשיות אלו מופיעה הציווי, ויש לקרוא אותן כפי שאנו שמים בתפילין את הפרשיות בהן מוזכרת החובה להניח תפילין.

אולם, מסתבר שהשיטות שנוקטות כחובה לומר פסוק אחד או שנים בחרו בגישת הבחירה התוכנית. מתוך ראייה שייחוד ה' ואהבתו (או רק ייחוד ה') הם השורש היסודי, עמודי התורה.

 

ד. המנהג לקרוא פרשיות נוספות

בהקשר לזה ראוי לציין, שישנם המנהגים המתועדים בספרות חז"ל, על קריאת פרשיות אחרות בתורה כחלק ממצוות קריאת שמע. לפרשיות אלו אין שום זיקה טכנית לפסוקי הפרשיות המזכירות את מצוות קריאת שמע. ממילא, מנהגים אלו מבססים את העיקרון שבבסיס שיטתנו, שחכמים ראו את מצוות קריאת שמע כמצווה לקרוא פרשיות מרכזיות בתורה. לאור זאת, הבחירה במצוות קריאת שמע היא בפרשיות מצד התכנים שלהן.

 

קריאת עשרת הדיברות

הדוגמה המאלפת ביותר לכך היא המנהג לקרוא את עשרת הדיברות בתוך קריאת שמע. מסתבר, ששיטה זו רואה את עשרת הדיברות כנציגות היסודית לתורה כולה.

כך נאמר במסכת תמיד:

"אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן ברכו. קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר. ברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים"  (תמיד ה', א')

בשלב המתואר במשנה, אין אמירת עשרת הדיברות נלוות לקריאת שמע הנהוגה אצלנו, אלא להיפך. אמירת עשרת הדיברות קודמת לקריאת שמע, ונראה שקריאה זו היא העיקר.

יתר על כן, בירושלמי נאמר:

"תמן תנינן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו. מה בירכו? רב מתנא אמר בשם שמואל זו ברכת תורה. וקראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע ויאמר. רבי אמי בשם ריש לקיש זאת אומרת שאין הברכות מעכבות. אמר ר' בא אין מן הדא לית את שמע מינה כלום (מזה אין אתה שומע ממנו כלום) שעשרת הדברות הן הן גופה של שמע"         (ירושלמי ברכות א', ה')

בסוגיה ישנו דיון במעמד קריאת עשרת הדיברות בקריאת שמע. רבי אמי הבין בקושייתו שעשרת הדיברות אינם חלק מקריאת שמע, וממילא אם אומרים אותם בין הברכות לבין קריאת שמע, ניתן להסיק שהברכות אינן מעכבות את קריאת שמע. אולם, למסקנה נדחית ראיה זו, כיוון שרבי בא קובע שעשרת הדיברות הם גופה של שמע, עיקרה של קריאת שמע.

בירושלמי שם התבאר היטב, שהדבר הנכון הוא ההיפך ממה שחשבנו. דווקא עשרת הדיברות הם היסוד לחובת קריאת פרשיות שמע הנהוגות בפינו היום:

"מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום? רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן.

'אנכי ה' א-להיך' (שמות כ', ב') - 'שמע ישראל ה' א-להינו' (דברים ו', ד').

'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני' – 'ה' אחד'.

'לא תשא את שם ה' א-להיך לשוא' –  'ואהבת את ה' א-להיך', מאן דרחים מלכאלא משתבע בשמיה ומשקר (מי שאוהב את המלך לא נשבע בשמו ומשקר).

'זכור את יום השבת לקדשו' – 'למען תזכרו', רבי אומר זו מצות שבת שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה דכתיב 'ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית' (נחמיה ט', י"ד) וגו' להודיעך שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה.

'כבד את אביך ואת אמך' – 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם'.

'לא תרצח' – 'ואבדתם מהרה', מאן דקטיל מתקטיל (מי שרוצח נרצח).

'לא תנאף' – 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'. אמר רבי לוי ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה (לב ועין שני סרסורים לחטא) דכתיב 'תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה' (משלי כ"ג, כ"ו), אמר הקדוש ברוך הוא אי יהבת לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי (אם הבאת לי לבך ועיניך אני יודע שאתה לי).

'לא תגנוב' – 'ואספת דגנך', ולא דגנו של חבירך.

'לא תענה ברעך עד שקר' – 'אני ה' א-להיכם', וכתיב 'וה' א-להים אמת' (ירמיהו י', י'). מהו אמת? אמר רבי אבון שהוא א-להים חיים ומלך עולם. אמר רבי לוי, אמר הקדוש ברוך הוא אם העדת לחבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאלו העדת עלי שלא בראתי שמים וארץ.

'לא תחמוד בית רעך' – 'וכתבתם על מזוזות ביתך', ביתך ולא בית חבירך"  (ירושלמי שם)

דברי הירושלמי הללו, משקפים את שתי הגישות שהזכרנו לעיל: הגישה הטכנית והגישה התוכנית.

לדעת רבי סימון, אנו קוראים את שתי הפרשיות הללו מפני שמוזכרות בהן שכיבה וקימה. גישה זו תואמת את הגישה הטכנית.

תשובתו של רבי לוי היא, שאנו קוראים את הפרשיות הללו מפני שעשרת הדיברות כלולים בהן. גישה זו מדגישה את עשרת הדיברות כמרכז קריאת שמע, שאליהם נלוות שלוש הפרשיות הנהוגות אצלנו[7]. יצויין כי בתשובתו של רבי לוי יש התייחסות גם לפרשת ויאמר. זאת, כיוון שאם מתנתקים מן הזיקה הטכנית ועוברים לזיקה התוכנית, גם פרשת ויאמר יכולה להיחשב כחלק אינטגראלי ממצוות קריאת שמע. אף על פי שלא מוזכר בפרשיית ויאמר שכיבה וקימה והיא כתובה בחומש אחר, התוכן שלה תואם את הנדרש בקריאת שמע[8].

למרות כל זאת, גורלם של עשרת הדיברות נחרץ להתבטל מקריאת שמע. זאת, עקב חשש המופיע בבבלי ובירושלמי.

כך נאמר בבבלי:

"אמר רב יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין"  (ברכות יב.)

ובירושלמי נאמר:

"דרב מתנא ור' שמואל בר נחמן תרוויהון אמרי בדין היה שיהיו קורין עשרת הדברות בכל יום[9] ומפני מה אין קורין אותן מפני טענות המינין שלא יהו אומרים אלו לבדן ניתנו לו למשה בסיני"    (ירושלמי ברכות א', ה')       

 

קריאת פרשת בלק ובלעם

גם לאחר הדברים הללו, שני התלמודים מדגישים שהיה מקום להכניס לתוך קריאת שמע פרשיות נוספות בתורה.

כך נאמר בבבלי:

"אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע ומפני מה לא קבעוה משום טורח צבור, מאי טעמא.... אלא אמר רבי יוסי בר אבין משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" (ברכות יב:)

וכתב על זה רש"י:

"כרע שכב, דדמי לבשכבך ובקומך, שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא"     (רש"י שם ד"ה כרע שכב)

נראה מפירושו של רש"י, שהזיקה לקריאת שמע היא זיקה טכנית, הזכרת השכיבה. 

אולם, בירושלמי הובאו שלושה טעמים לכך:

"ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יהודה בר זבודא בדין היה שיהיו קורין פרשת בלק ובלעם בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן שלא להטריח את הצבור. רבי חונה אמר מפני שכתיב בה שכיבה וקימה. ר' יוסי בי רבי בון אמר מפני שכתיב בהן יציאת מצרים ומלכות אמר ר"א מפני שכתובה בתורה ובנביאים ובכתובים[10]"  (ירושלמי א', ה')

הטעם הראשון בירושלמי מקביל לנאמר בבבלי[11], על פי פירוש רש"י. גם הטעם השלישי נראה כמשקף שיקול טכני, שהרי העובדה שהפרשה מוזכרת בשלושה מקומות היא בעלת חשיבות ייצוגית. בכל אופן, הטעם האמצעי הוא מהותי יותר, ומדבר על התוכן: יציאת מצרים ומלכות שמיים. עקרונות אלו חשובים מצד תוכנן הקשור מהותית לקריאת שמע, ונעסוק בהן בהרחבה באחד השיעורים הבאים, בעזרת ה'.

 

ה. סיום

העולה מן הדיון הזה הוא, שמצוות קריאת שמע היא מצוות קריאת פסוקים מן התורה פעמיים בכל יום. כפי שנאמר: "והיו הדברים האלה... ושננתם לבניך ודברת בם... בשכבך ובקומך". הקטעים המדויקים נמסרו לחכמים להיקבע על פי שיקולים שונים, כפי שנתבאר בדברינו.

בשיעור הבא נעסוק בהרחבה בשיטת הרמב"ם בשאלה "מה היא קריאת שמע?", השאלה שבה עסקנו בשני השיעורים הראשונים.

 



[1] תכניו המלאים של הפסוק יידונו להלן בעיסוקנו המפורט במצוות הייחוד.

[2] כפי שהבאנו לעיל, אפשר שחובת הקריאה תכלול את הפסוק השלישי.

[3] כפי שבפרשת שמע נאמר "והיו הדברים האלה אשר... על לבבך... ושננתם לבניך ודברת בם... ובשכבך ובקומך", גם בפרשת והיה אם שמוע נאמר "ושמתם את דברי אלה... ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם...ובשכבך ובקומך".

[4] עיין ברמב"ם ספר המצוות מצווה ג', ולהלן בשיעור העוסק במצוות תלמוד תורה.

[5] בתחומים רבים בהלכה מצאנו ביטוי זה של מסרם הכתוב לחכמים. בתלמוד הדבר נמצא בשתי מקומות בלבד: במלאכת חול המועד (חגיגה יח,) ובמשך חיוב הטיפול בבכור בהמה (בכורות כו:). אולם, הראשונים הרבו להשתמש בעיקרון זה במקומות רבים.

ביטוי מעניין לכך מצאנו בדברי הריטב"א:

"וכל הדברים האלו הכתוב מסרם לחכמים כרוב דינין של תורה'"   (ריטב"א ר"ה יב.)

ראה עוד מה שכתב היראים, שרשימת המלאכות האסורות בשבת נקבעה על ידי חכמים שהכתוב מסרה להם. ראשונים רבים כתבו זאת גם ביחס לגדרי עדות, בעיקר בעניין נאמנות עד אחד בעדות אישה (עיין ריטב"א יבמות פח.). אף בנידוננו, נראה לנו סביר יותר שמסרו הכתוב לחכמים לקבוע אלו פרשיות ייכתבו בתפילין ובמזוזה.

[6] עדות יפה לדרך זו נמצאת במדרש חז"ל בספרי על הפסוק "ושננתם", במהלך הדיון בפרשיות המרכיבות את השינון [קריאת שמע] ביחס לפרשיות המרכיבות את הקשירה [תפילין]:

"דבר אחר ושננתם לבניך, אלו בשנון ואין קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך בשנון, שהיה בדין אם ויאמר, שאינו בקשירה הרי הוא בשנון קדש לי, והיה כי יביאך, שהם בקשירה אינו דין שיהו בשנון תלמוד לומר ושננתם אלו בשנון ואין קדש לי, והיה כי יביאך בשנון, ועדיין אני אומר אם ויאמר שקדמוהו מצות אחרות הרי הוא בשנון, עשר הדברות שלא קדמום מצות אחרות אינו דין שיהו בשנון, אמרת קל וחומר הוא, אם קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך שהם בקשירה אינם בשנון, עשר הדברות שאינם בקשירה אינו דין שלא יהו בשנון, הרי ויאמר יוכיח לעשר הדברות שאף על פי שאינם בקשירה שיהו בשנון תלמוד לומר ושננתם לבניך אלו בשנון ואין עשר הדברות בשנון"            ().

[7] זיקתן של שלוש פרשיות שמע לעשרת הדיברות אינה חלקה לגמרי, כפי שניתן לראות בסוגיה בירושלמי. לפיכך, נראה  שבחירת שלוש הפרשיות הללו כמרכיבות את קריאת שמע, מוקדמת לזיקה לעשרת הדיברות. כפי שנבאר בהמשך, יש חשיבות לכל אחת מהפרשיות הללו במבנה הכללי של קריאת שמע.

[8] עיין פני משה (שם) שרצה לגרוס בתחילת הסוגיה בירושלמי "מפני מה קורים שלוש פרשיות הללו". אולם, לעניות דעתי אי אפשר לגרוס כן, לאור תשובתו של רבי סימון. לפי רבי סימון קוראים פרשייות אלו כיוון שמופיע בהם שכיבה וקימה, אך בויאמר לא מופיע שכבה וקימה כלל וכלל.

לפיכך, נראה לקיים את הגירסא שלפנינו, אלא שלדעת רבי סימון הדיון הוא באמת רק בשתי הפרשיות, ופרשת ויאמר אינה חלק אינטגראלי מקריאת שמע לפי דעתו. אבל לפי רבי לוי גם פרשת ויאמר היא חלק מן העניין בגלל תכניה המזכירים את עשרת הדיברות.

[9] לפי העולה בסוגיה, הבבלי מפרש שהמנהג לכלול עשרת הדיברות בקריאת שמע התחיל בבית המקדש, וביקשו להעתיקו לגבולין. אולם, בירושלמי אין זכר לנקודה זו, ואין חילוק לדעתו בין מקדש לגבולין.

[10] כך כתב הפני משה:

"בתורה בנביאים ובכתובים. מחסדי המקום עלינו שלא אבה לשמוע אל עצתם, בנביאים עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור ובכתובים בנחמיה ביום ההוא נקרא בספר משה וגו' אשר לא יבא עמוני ומואבי וגו' כי לא קדמו וגו' וישכור עליו את בלעם לקללו ויהפוך א-להינו את הקללה לברכה" (פני משה שם)

[11] הפער בין הבבלי והירושלמי, מצויות בתוכן דבריו של האמורא הארצישראלי, ר' יוסי בר אבין [הוא ר' יוסי בר רבי בון]. הדבר מצוי, ששמועות המגיעות מארץ ישראל לבבל, מוחלפות פעמים רבות בשמות הדוברים.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

 

עורך: אורי יעקב בירן