קריאת שמע ותלמוד תורה - חלק ב'

  • הרב יהודה ראק

*סינתזה 

איתא בספרי דברים: " 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' - רבי אומר: למה נאמר? לפי שנאמר 'ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך', איני יודע כיצד אוהבים את המקום. תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך' - תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו" (פיסקא לד). 

הספרי פותח בשאלה מהי הדרך לאהבת ה', ורואה את המשך הפסוק - "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" - כמענה לשאלה זו. סמיכות הפסוקים מלמדת, אם כן, שתלמוד תורה מביא לאהבת ה'. אלא שהברייתא מסיימת: "תן הדברים האלה על לבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו". אהבת ה' להיכן הלכה? ומניין דרשה הברייתא את שתי התכליות: "מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו"?

 על כורחך רמוזה אהבת ה' אף בסיפא של הברייתא, וזאת בביטוי "ומדבק בדרכיו". את הביטוי הראשון, "מכיר את מי שאמר והיה העולם", פירש הרמב"ם כשלב ביניים, שתלמוד תורה מביא אליו, והוא מביא לאהבת ה'. כך בהל' תשובה: "אינו אוהב את הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה. לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג..." (פ"י ה"ו). כלומר: ידיעת ה' מביאה לידי אהבתו. וכן בהל' יסודי התורה: "והיאך היא הדרך לאהבתו... בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים [=לימוד חכמות הטבע], ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ [=ידיעת ה'], מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר [=אהבתה']... ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים [=תיאור העולם בהמשך משנה תורה שם], כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם. כמו שאמרו חכמים  ב ע נ י ן  א ה ב ה  - 'שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם' " (פ"ב ה"ב). שם מדבר הרמב"ם על התבוננות בעולם כמביאה לידיעת ה' - וממנה לאהבתו - אך גם ההתבוננות בתורה בכלל הזה, כפי שמוכח מהעובדה שהרמב"ם ציטט את הספרי שהבאנו. כך גם בספר המצוות: "המצוה השלישית היא הצווי שנצטוינו על אהבתו יתעלה. והוא שנתבונן ונסתכל במצוותיו וצווייו [=תלמוד תורה] ופעולותיו [=לימוד חכמות הטבע] כדי שנשיגהו [=ידיעת ה'] ונתענג בהשגתו תכלית התענוג, וזוהי האהבה [=אהבת ה'] המצווה עלינו. ולשון ספרי: 'לפי שנאמר 'ואהבת את ה' א-להיך' איני יודע כיצד אוהב את מקום, ת"ל 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם'. הנה בארנו לך  ש ב ה ס ת כ ל ו ת  תבוא לידי  ה ש ג ה  ויבא לך  ה ת ע נ ו ג  ותבוא  ה א ה ב ה  בהכרח" (עשה ג').[1]

 לדעת הרמב"ם, הברייתא דרשה את סמיכות הפסוקים לומר שתורה מביאה לידי אהבה. אלא שהקשר אינו ישיר, והברייתא השלימה מסברה את החוליה החסרה - ידיעת ה'. בתלמוד תורה האדם לומד את דרכיו ומידותיו של הקב"ה[2], וידיעה זו מביאה לאהבת ה'[3].

 לעניות דעתי נראה לבאר את הברייתא באופן אחר. נראה  ש כ ל  האלמנטים בברייתא נדרשו מהפסוקים, כדרכו של מדרש הלכה. הכרת הבורא שנזכרת בסיפא של הברייתא רומזת לפתיחת הפרשה: "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד". ידיעת ייחוד ה' מכונה בפי הברייתא הכרת מי שאמר והיה העולם; אהבת ה' מכונה הידבקות בדרכיו. הפרשה פותחת בשתי כותרות: הקריאה להכרה בייחוד ה' ומצוות אהבת ה'. ומשם, לפי הספרי, ממשיכה הפרשה בתיאור האמצעים המביאים לשני העניינים היסודיים הללו. כך יוצא שתלמוד תורה מביא באופן ישיר הן לידיעת ה' והן לאהבת ה'.

 כיצד מביא תלמוד תורה לאהבת ה'? נראה שאהבת ה' על פי הספרי מתבטאת ברצון העז לקיים את רצונו של מקום, על כל דקדוקיו ופרטותיו, או במילים אחרות: בהידבקות בדרכיו, הבאות לידי ביטוי בעיקר בתורתו.

 נראה שאין מדובר רק בעניין החינוכי - שתלמוד תורה מביא לידי הכרת ייחוד ה' ואהבתו; במעשה הלימוד עצמו יש משום ביטוי של הכרה בייחודו ובמלכותו של הקב"ה ומשום ביטוי של אהבת ה'. נראה שזוהי כוונת חז"ל בספרי (דברים), בהכלילם תלמוד תורה תחת הקטגוריה של "עבודה": " 'ולעבדו' - זה תלמוד... וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרוי עבודה"(פיסקא מ"א). בתלמוד תורה האדם מעמיד את רצון ה' במרכז עולמו. בכך הוא מכיר בייחוד ה', או במילים אחרות מכיר במלכות ה', ומבטא את מעמדו שלו עצמו כעבד העובד את מלכו. על ידי עצם מעשה זה של תלמוד תורה מבטא האדם אף את דבקותו ברצון ה' ואת אהבתו לה'. הפן החינוכי נגזר מפן העבודה: כאשר האדם מתמיד במעשה שמשמעותו היא ביטוי של הכרה במלכותה' ואהבתו, ממילא הוא גם מתחנך לערכים אלו, וזהו "מתוך כך..." שכתוב בספרי.

 את היסוד העולה מהספרי ננסח בניסוח הלכתי-פורמלי, ונאמר  ש ה ק י ו ם  של מצוות תלמוד תורה הוא ידיעת ה' ואהבתו, או במילים אחרות: קבלת עול מלכותו[4]. מעתה מצטמצם מאוד הפער שבין שני הצדדים שבחקירה שחקרנו - האם מצוות קריאת שמע היא שיעור בתלמוד תורה או הכרזה של קבלת עול מלכות שמים.

 וכך נראה לבאר: התורה מצווה על תלמוד תורה כביטוי לקבלת עול מלכות שמים וכאמצעי חינוכי לקבלת עול מלכות שמים. תוכן הציווי הוא עצם העיסוק ברצון ה', המתבטא במצוותיו, ועיסוק זה הוא שיש בו קיום של קבלת עול מלכות שמים. והתורה אף קובעת שיעור מינימלי של מעשה קריאה פעמיים ביום. אולם יש כאן רובד שני, שלפי תר"י (אליבא דמאן דאמר ק"ש דרבנן)והרמב"ם הוא דרבנן. חכמים חידשו דין, שתתקיים קבלת עול מלכות שמים במעשה הקריאה לא רק בעצם עובדת הקריאה אלא גם כהצהרה מפורשת. לכן קבעו חכמים כתוכן של מעשה הקריאה המחויב פרשיות העוסקות בקבלת עול מלכות שמים[5].

התשובה לשאלה האם אופי מצוות קריאת שמע הוא של מעשה קריאה כקיום בתלמוד תורה או של הכרזת קבלת עול מלכות שמים היא: שתי התשובות נכונות.

ביאור כמה עניינים על סמך היסוד הנ"ל 

א. בגמרא דף יג ע"ב איתא: "תניא אידך... 'על לבבך' - ר' זוטרא אומר: עד כאן מצות כוונה, מכאן ואילך מצות קריאה... הכי קאמר, עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך קריאה בלא כוונה". כלומר: רק בחלק הראשון של ק"ש נדרשת כוונה, ולא בהמשכה. ונחלקו תנאים ואמוראים שם בסוגיה איזה קטע בדיוק צריך כוונה. לדעת הרמב"ן (במלחמות למסכת ראש השנה, דף ז. מדפי הרי"ף) מדובר בדין כוונת המצוות - הכוונה לצאת ידי חובת המצווה (ואליבא דמאן דאמר "מצוות צריכות כוונה"), והמחלוקת היא בשאלה איזה חלק מק"ש הוא דאורייתא. לדעת הרשב"א (על אתר) מדובר ב"כוונת העניין" ייחודית של ק"ש - הבנת תוכן הדברים הנאמרים. ולפי זה המחלוקת היא בהגדרת עיקר התוכן של ק"ש. בין כך ובין כך יש לשאול מה פשר הלשון "מצות כוונה" לעומת "מצות קריאה"? מדוע לא נקטה הברייתא בלשון הדומה ללשון ברייתות אחרות שם בסוגיה, "עד כאן צריכה כוונה", או "עד כאן צריכה כוונת הלב"?

 ניתן להבין ביטוי זה על פי היסוד שהעלינו. בעקבות קביעת חכמים את תוכן מצוות הקריאה מהתורה לג' הפרשיות, אופי חיוב אמירת הפרשיות הוא של מעשה קריאה[6]. מצווה לקיים את קבלת עול מלכות השמים לא רק כביטוי של עצם מעשה הקריאה אלא בהכרזה מפורשת - היא "מצוות כוונה" שקבעו חכמים. ובמצווה זו נאמר הדין שעיקר התוכן הוא בתחילת הפרשה[7], ולכן בה צריך לכוון בפועל.

 ב. מן התורה זמן קריאת שמע של ערבית הוא כל הלילה (המשנה בדף ב. והגמרא בדף ח:). זמן קריאת שמע של שחרית, לעומת זאת, הוא רק עד ג' שעות ביום (המשנה בדף ט: והגמרא בדף י:). יש שאמרו שפער זה נובע מהבדל המשמעות בין שתי המילים בפסוק - "ובשכבך ובקומך" (תוספות רא"ש דף ב., ד"ה עד; יראים סימן רנב, ד"ה יש). אך הכסף משנה (בהל' ק"ש, פ"א הי"ג) התקשה בזה, ואלו דבריו: "יש שואלים, מאי טעמא 'בשכבך' דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם... ואם כן 'בשכבך', פירוש, בעודם שוכבים... ולמה לא דרשו כן 'ובקומך' כל זמן שבני אדם קמים, דהיינו כל היום?".

 ותירץ הכסף משנה: "ויש לומר דאין הכי נמי, דהכי דרשינן ליה... הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא 'ובקומך', בשעה שדרך בני אדם קמים. ותדע דאסמכתא היא, ולא עיקר פירושא דקרא, דתלי טעמא עד סוף ג' שעות, דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות, ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא? אלא ודאי כדאמרן, כך נראה לי". כלומר: זמן ק"ש של שחרית מהתורה הוא כל היום, וחכמים הקדימו את סוף זמנה לסוף שלוש שעות.

 דעה זו של הכסף משנה עומדת בניגוד לדברי כמה ראשונים[8], אך מקבלת אישוש מדברי הרמב"ם בריש הלכות ק"ש: "פעמיים בכל יום קוראים ק"ש, בערב  ו ב ב ק ר .  שנאמר 'ובשכבך ובקומך': בשעה שדרך בני אדם שוכבין - וזה הוא לילה - ובשעה שדרך בני אדם עומדין - וזה הוא  י ו ם ".  כאשר הרמב"ם לומד את זמני קריאת שמע מהפסוק הוא מדבר על  י ו ם ,  בעוד שכאשר הוא מנסח את ההלכה המעשית הוא מדבר על  ב ו ק ר .  לשיטת הכסף משנה זה מיושב היטב: מן התורה קריאת שמע כל היום, ומדרבנן - בבוקר בלבד[9].

 בטעם תקנת חכמים שזמן ק"ש של שחרית לא יהא אלא עד ג' שעות בלבד כתב הכסף משנה: "אלא משום דקיימא לן דצריך לסמוך גאולה לתפלה, ותפלות כנגד התמידין תקנום, והתמיד היה קרב עד ד' שעות, ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע, ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות". כלומר: תפילה היא עד ד' שעות, וקריאת שמע צריכה להיקרא קודם לכן, בגלל דין סמיכת גאולה לתפילה, ולכן תיקנו את סוף זמן ק"ש בג' שעות. אלא שדברי הכסף משנה מרפסן איגרי: מדוע היה צריך להקדים שעה שלמה, ולא סגי בכך שיתקנו לקרוא ק"ש קודם תפילה בסוף ד' שעות?

 לפי המהלך שלנו מבוארת שיטת הרמב"ם בזה. מצוות הקריאה מן התורה, כשיעור בתלמוד תורה, היא של קריאת פרשיות פעמיים ביום. היממה מתחלקת לשניים, וחייב אדם לקרוא קריאה כלשהי בכל עונה, פעם ביום ופעם בלילה. וכעין הדין שכתב הרמב"ם בהל' תלמוד תורה: "כל איש מישראל... חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר 'והגית בו יומם ולילה'"(פ"א ה"ח). ובעצם מעשה הקריאה יש משום תלמוד תורה. ואולם, חכמים קבעו בנוסף שאופי ביצוע הקריאה ותוכנה יהיו קבלת עול מלכות שמים. במסגרת מגמה זו קבעו שקריאת שמע תשמש  מ ס ג ר ת  ל י ו ם .  האדם קם בבוקר ומקבל עול מלכות שמים, והוא חוזר הביתה מיום העבודה[10] ומקבל עול מלכות שמים. כך רואה האדם את יומו כמבוסס על עול מלכות שמים ועל עול מצוות[11]. לכן "שמע" של יום יקרא בבוקר בלבד, ושיעור בוקר קבעו חכמים לג' שעות[12].

 ג. אומרת המשנה באבות[13]: "רבי שמעון [נ"א: רבי יעקב] אומר: המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה', מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" (פרק ג' משנה ז). שתי קושיות עולות מדברי המשנה. האחת: מדוע ציירה המשנה מקרה של מהלך בדרך דווקא? הלוא ביטול תורה יכול להתרחש גם בבית, ואפילו בבית המדרש? והשנייה:הביטוי "מעלה עליו  ה כ ת ו ב ", משמעותו שמדובר בלימוד מפסוק, ובמקומות אחרים שנזכר ביטוי זה (כגון במשנה הבאה) אכן יש ציטוט של פסוק, מה שאין כן כאן! במקום שאין דרשה מפסוק היה ראוי להשתמש בביטוי "הרי זה מתחייב בנפשו" (כמו במשנה ד שם "הנעור בלילה...").

 הפירוש המיוחס לרש"י (בש"ס וילנה) מסביר שאין מדובר בעונש על חטא של ביטול תורה אלא בסכנת הדרכים החוזרת וניעורה כאשר מפסיק האדם את לימוד התורה, המגן עליו מפני המזיקין בדרך. בכך מנסה הוא לענות על השאלה הראשונה שהזכרנו. אלא שלפי פירוש זה אין מובן מדוע מדובר על ה"מפסיק ממשנתו" דווקא. תינח אם מדובר בביטול תורה - ברור שיש הבדל בין מי שסתם אינו לומד לבין מי שמפסיק ממשנתו לשם דברים בטלים. אבל אם מדובר בסכנה הקיימת מסיבות אחרות, מה ההבדל אם למד קודם לכן אם לאו? ועוד: נראה שהביטוי "מתחייב בנפשו" אינו מתיישב עם פירוש זה.

 עם השאלה השנייה מתמודד הפירוש כך: "הכא לא גרסינן 'מעלה עליו הכתוב', דהא לא כתיב קרא". אלא שנראה בעליל ששינוי הגרסה הוא מסברה גרידא, וכיצד נפרנס את הנוסח המקורי[14]?

 נראה שהמשנה בנויה על הפסוקים שבפרשת "שמע". "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" - התורה קבעה כמצבים המיועדים ללימוד תורה את הישיבה בבית ואת ההליכה בדרך. לאדם יש עיסוקים רבים - פרנסה, מצווה, או צורך אחר - ובשעה שהוא עוסק באלו אין הוא יכול ללמוד. אולם כאשר הוא יושב בבית סתם או מהלך בדרך, אין לו לבטל את מחשבתו אלא להפנותה ללימוד תורה. הערך של לימוד תורה, כפי שהראינו, הוא אהבת ה', הנזכרת בפסוק הקודם, ועליה נאמר "ואהבת את ה' א-להיך... ובכל נפשך". נראה שחז"ל התכוונו לדרוש כאן את המילים "ובכל נפשך": המתבטל מאהבת ה' - בכך שהוא מתבטל מתלמוד תורה - כאילו מתחייב בנפשו (בדומה למה שדרשו במשנה הבאה, "ר' דוסתאי בר' ינאי משום רבי מאיר אומר: כל השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, שנאמר 'רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך' "). דומה שהמשנה מבוססת על מדרש הפסוקים, וכך הוא פירושה: "המהלך בדרך" - כמו שנאמר "ובלכתך בדרך"; "ושונה" - לא "ועוסק בתורה" או "ולומד", אלא "ושונה" - כמו שנאמר "ושננתם"; "ומפסיק ממשנתו ואומר: 'מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה' " - הרי בדיוק בזמן שקבעה התורה ללימוד מתבטל הוא מתלמוד, מהידבקות בדרכי ה' ומאהבתו אותו, ולכן "מעלה עליו הכתוב" - בפסוק "ואהבת את ה' א-להיך... ובכל נפשך" - "כאילו מתחייב בנפשו".

 כיוצא בזה יש לפרש את משנה ד שם: "רבי חנינא בן חכינאי אומר: הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו". "הנעור בלילה" - כמו שנאמר "בשבתך בביתך"; "והמהלך בדרך" - כמו שנאמר "ובלכתך בדרך"; ובאחד משני מצבים אלו הוא "מפנה לבו לבטלה" - בניגוד למה שאמרה התורה, "ודברת בם", פסוק שאותו דרשו חז"ל "בם תהא מדבר...ולא בדברים בטלים" (מדרש תהילים בובר, מזמור ל"ט) - הרי שעל ידי כך הוא מבטל הידבקות בדרכי ה', ושוב על פי הדרשה הנ"ל "הרי זה מתחייב בנפשו".

  

הערות:* בחלקו הראשון של המאמר עמדנו על השאלה המרכזית בהבנת מצוות ק"ש: האם אופי המצווה הוא של מעשה קריאה, כקיום בתלמוד תורה, או שמא אופי המצווה הוא של הכרזת קבלת עול מלכות שמים. בחלק זה של המאמר נציע שילוב בין שתי ההבנות ונדון בכמה השלכות אשר לפי דעתנו נובעות ממנו.

1] נראה שהלשון "בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו" בהלכות תשובה, כולל הן את ההתבוננות בעולם והן את תלמוד תורה. בהלכות תשובה דיבר הרמב"ם רק על ההתבוננות בעולם, מפני שהוא רוצה לחדש בזה שבלימוד המדעים יש פן נורמטיבי הלכתי, במסגרת מצוות אהבת ה'. כך במורה נבוכים ח"ג פכ"ח: "...כל המדעים העיוניים לכל רבוי מיניהם אשר בהם יתקיימו אותן ההשקפות שהם התכלית הסופית, הרי אף על פי שהתורה לא קראה אליהן בפירוש... כבר קראה אליהם באופן כללי, והוא אמרו 'לאהבה את ה' '... וכבר בארנו במשנה תורה כי האהבה הזו לא תהיה אלא בהכרת המציאות כפי שהיא ובהתבוננות בחכמתו בה, והזכרנו עוד שם הערת החכמים ז"ל על הענין הזה". לגבי תלמוד תורה, אין צורך לחדש בה פן נורמטיבי במסגרת אהבת ה', שהרי היא מצווה בפני עצמה ונתייחדו לה הלכות תלמוד תורה.

2] יחס זה שבין תלמוד תורה לבין ידיעת ה' העולה בספרי, משמש בסיס לשיטת הרמב"ם שידיעת ה' ואהבתו הן תכליות תלמוד תורה. הרמב"ם אף מרחיב מעמד זה של ידיעת ה' לכלול את לימוד התיאולוגיה באופן כללי יותר. ממילא ברור, שלימוד תיאולוגיה חשוב יותר מאשר התהליך של תלמוד תורה, כפי שאומר הרמב"ם. אמנם אין בכך סתירה לעובדה שמעבר לרובד הבסיסי של ידיעת ה', כאשר מדובר בהכרת מידותיו של הקב"ה ובהעמקה ובהפנמה של תודעת האדם את מעמדו לפני ה' ויחסו אליו, הרי שמעשה לימוד התורה, שבו האדם לומד את דבר ה' הישיר ומבטא את עבודת ה' ואהבתו ומתחנך להן, תופס מקום מרכזי יותר, מבחינה איכותית וכמותית, מאשר לימודי תיאולוגיה, על אף שהם עוסקים באופן ישיר יותר בהכרת ייחוד ה'.

3] נראה שהרמב"ם התלבט באשר לקשר שבין ידיעת ה' לבין אהבתו. בספר המצוות (עשה ג') השלים הרמב"ם חוליה נוספת בין הידיעה לבין האהבה, והיא: העונג שבהשגתו. ידיעת ה' מענגת את האדם, ועונג זה, שנובע מההתעסקות בהקב"ה, גורמת לאהבתו בתהליך פסיכולוגי-מכניסטי פשוט. לעומת זאת, במשנה תורה (הל' יסודי התורה, פ"ב ה"א) כתב הרמב"ם שהאהבה נובעת מההתפעלות מחכמתו הגדולה של הבורא המשתקפת בבריאה. מכאן אף גזר הרמב"ם את המשוואה (שלא יכולה הייתה להיאמר לו נשאר הרמב"ם בעמדתו בספר המצוות), "ועל פי הדעה תהיה האהבה, אם מעט - מעט, ואם הרבה - הרבה".

4] נראה שהביטוי "קבלת עול מלכות שמים" נועד לכלול את שני האלמנטים. "מלכות שמים" מכוונת לידיעת ייחוד ה', ו"קבלת עול" מכוונת להידבקות בדרכיו, שהיא ביטוי של אהבתו.

5] פרשת ציצית נקבעה בקריאת שמע מפני זכירת יציאת מצרים שבה (כך ברמב"ם הל' ק"ש, פ"א ה"ג, ועיין בשאגת אריה סימן ט' שהקשה עליו. ויש לומר שהרמב"ם לא גרס בברכות (יד:) את המילה "אמת", ובמערבא דלגו ל"אני ה' א-להיכם" הראשון והזכירו יציאת מצרים, ואכמ"ל), ועיין ב"קונטרס בעניני ק"ש", שבו מבאר הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל שזכירת יציאת מצרים אף היא קיום של קבלת עול מלכות שמים.

6] ישנם כמה דינים בקריאת שמע המשקפים את העובדה שהיא מצווה של קריאת פרשיות ולא של דיבור בעלמא.

7] להלכה, כוונה נדרשת רק בפסוק הראשון (יג: בדעת רבא), ולא בפסוק של "ואהבת". ייתכן שאין זה משום שאין אהבת ה' חלק מרכזי בקבלת עול מלכות שמים, אלא משום שבעצם ההכרזה על מצוות אהבת ה' אין משום ביטוי לאהבת ה', מה שאין כן לגבי הפסוק הראשון. שהרי בהכרזה על מלכות ה' וייחודו יש משום הכרה במלכות שמים, ובמידה רבה אף משום קבלת מלכותו ונכונות להידבקות בדרכיו.

8] עיין למשל במלחמות, דף ב. מדפי הרי"ף.

9] סמך נוסף לשיטת הכסף משנה ניתן להביא מלשון הרמב"ם בפ"א הי"ג: "הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת קריאת שמע בעונתו, אלא הרי הוא כקורא בתורה". ייתור המלה "בעונתו" (השווה להלכה י'), ולשון "אלא", שמשמע ממנו שבא לסייג את דבריו הקודמים, רומזים על כך שקיום "כקורא בתורה" הוא קיום בדין קריאת שמע ולא קיום חיצוני כללי של תלמוד תורה (כדברי רש"י בדף י:, ד"ה הקורא), וזהו שחידשה המשנה (ט:) ש"הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה", דאי כרש"י - פשיטא.

10] השווה לדעות התנאים השונות בדף ב: .

11]] תוספות בדף ב., ד"ה ליתני, משווים את קריאת שמע לקרבן התמיד. ייתכן שההשוואה אינה טקסטואלית גרידא, אלא שכשם שדין "עליה השלם" (פסחים ח) משקף את היות קרבן התמיד מסגרת לעבודת המקדש, כך משמשת קריאת שמע מסגרת לעבודת ה' היומית הפרטית של האדם.

12] ג' שעות כדין של בוקר ניתן לראות בשיטת רב חסדא אמר מר עוקבא, בלישנא קמא בדף י: .

13] בחלק מהדפוסים מופיעים הדברים במשנה ט'.

14] עיין בתוספות יו"ט שמביא שני פירושים המציעים דרשות שדין המשנה יכול להיות בנוי עליהם, אולם שניהם נראים רחוקים.

המאמר פורסם בדף קשר שבת פרשת ראה, כ"ה באב תשנ"ט, גיליון מספר 716.