דילוג לתוכן העיקרי

קריאת שמע | 6 | תלמוד התורה שבקריאת שמע

קובץ טקסט

פתיחה

בשיעור הקודם, ציינו שרבי שמעון רב יוחאי רואה את קריאת שמע כקיום במצוות תלמוד תורה. זיקה זו באה לידי ביטוי במקומות שונים, חלקם ייחודיים לשיטת רשב"י וחלקם אמנם מובנים גם לפי גישות אחרות אך מתבארים היטב על פי שיטתו.

 

א. פטור נשים מקריאת שמע

במשנה בברכות (ג', ג') נאמר, שנשים ועבדים פטורים מקריאת שמע. על כך נאמר בירושלמי:

"נשים מניין? 'ולמדתם אותם את בניכם את בניכם' (דברים י"א, י"ט) ולא את בנותיכם"     (ירושלמי ברכות ג', ג')

על פי הירושלמי, נשים פטורות מקריאת שמע משום שהן פטורות ממצוות תלמוד תורה. מכאן נראה, לכאורה, שמצוות קריאת שמע עיקרה בקיום מצוות תלמוד תורה.

בבבלי לא הוזכר טעם זה. סביר, אם כן, שהפטור של נשים ממצוות קריאת שמע נעוץ בטעם הכללי, שכל מצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מהן.

אכן, כך נאמר בגמרא בברכות:

"קריאת שמע פשיטא מצות עשה שהזמן גרמא הוא וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות"    (ברכות כ:)

המחלוקת בין התלמודים, כך נראה, משקפת שתי הבנות יסודיות במהות מצוות קריאת שמע. על פי הירושלמי, קריאת שמע מהווה קיום במצוות תלמוד תורה. לפי הבבלי, לעומת זאת, מדובר בקיום במצוות קבלת עול מלכות שמיים.

כך אכן נאמר במפורש בהמשך הסוגיה, שיש מקום לחייב נשים במצוות קריאת שמע למרות שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא:

"מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קמשמע לן"  (שם)

אולם, לכאורה הדברים נסתרים ממה שנאמר בירושלמי, בהסבר פטור עבדים[1] מקריאת שמע:

"עבדים מניין שנאמר (שם ו', ד') 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד' את שאין לו אדון אלא הקדוש ברוך הוא יצא העבד שיש לו אדון אחר"    (ירושלמי שם)

לדברי הירושלמי, עבדים פטורים מקריאת שמע כיוון שיש עליהם עולו של אדון אחר – ואינם יכולים לקבל עול מלכות שמים. אם כן, גם לפי הירושלמי עולה שקריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים, בסתירה למה שראינו בפטור נשים.

לכאורה, היה ניתן לומר שיש מחלוקת בירושלמי מה הוא המוקד בקריאת שמע, האם קבלת עול מלכות שמיים או תלמוד תורה. אולם, בירושלמי (שם) הובאו ברצף שלושה נימוקים לפטור של שלושת הקבוצות: נשים, עבדים וקטנים. הנשים פטורות מפני שאינן בתלמוד תורה, העבדים פטורים מפני שאינם שייכים בקבלת עול מלכות שמיים והקטנים נפטרו מפני שאינם בתלמוד תורה[2]. כיוון שהדברים נאמרו ברצף, לא מסתבר שההסברים הללו נאמרו לגישות שונות.

לפיכך, נראה לעניות דעתי שיש לפרש בצורה אחרת את שיטת הירושלמי. אכן, מצוות קריאת שמע יסודה במצוות תלמוד תורה. אלא, שמדובר במצוות תלמוד תורה ייחודית, שתכניה עוסקים בקבלת עול מלכות שמיים. המצווה היא ללמוד תורה בשכבך ובקומך, בפרשיות העוסקות בקבלת עול מלכות שמיים.

לאור זאת, ברור שאין לחייב במצווה זו את הפטורים מתלמוד תורה, וגם אין לחייב את הפטורים מקבלת העול. אם כן, אין סתירה בדברי הירושלמי, ושני הטעמים הפוטרים נשים ועבדים עולים בקנה אחד.

הבבלי, לעומת זאת, סבור שעיקרה של קריאת שמע היא בקבלת עול מלכות שמיים. כפי שנוכיח בסמוך, אף הבבלי סבור שיש מוקד של תלמוד תורה בקריאת שמע. אלא, שלפי הבבלי תלמוד התורה שבקריאת שמע הוא ביטוי לקבלת עול מלכות שמיים. את קבלת עול מלכות שמיים מבצעים על ידי לימוד התורה. נראה, שזוהי גם התפיסה שעולה מהרמב"ם שראינו בשיעורים הקודמים, ש"תלמודו" הוא ביטוי למימוש ייחוד ה' וידיעתו.

 

ב. "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה"

במשנה בברכות נאמר:

"הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה"   (ברכות ט:)

ובגמרא שם נאמר:

"אמר רבי מני גדול הקורא קריאת שמע בעונתה יותר מהעוסק בתורה, מדקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף"   (שם י:)

מהגמרא עולה, שמי שקורא קריאת שמע לאחר זמנה מקבל שכר כקורא בתורה, ואילו מי שקורא אותה בעונתה שכרו עדיף על קורא בתורה רגיל.

יש לדון, מה החידוש בכך שמי שקורא קריאת שמע לאחר זמנה מקבל שכר כקורא בתורה? מדוע שלא יקבל שכר, האם יגרע מכל הלומד פסוקי תורה בכל זמן ובכל מקום, שבודאי יש לו שכר? מסתבר, אם כן, שכוונת המשנה שהקורא פסוקי שמע יש לו שכר מיוחד של לימוד תורה שהוא מעבר ללימוד רגיל. כמובן, אותם הפסוקים בזמנם עדיפים יותר.

לפי דברים אלו יש שלוש דרגות:

א.      לימוד תורה בכל מקום ובכל זמן.

ב.       לימוד תורה בפסוקי קריאת שמע.

ג.        לימוד תורה בפסוקי קריאת שמע בזמן החיוב של מצוות קריאת שמע.

מסוגיה זו ניתן להסיק שיש מרכיב של לימוד תורה בתוך קריאת שמע. גישה זו מסתברת לפי שתי הגישות שראינו: לשיטת הירושלמי שמוקד קריאת שמע הוא בלימוד תורה, ולשיטת הבבלי שתלמוד תורה שבקריאת שמע הוא אמצעי לקבלת על מלכות שמים.

 

ג. ברכות קריאת שמע – ברכות התורה

עוד נאמר בירושלמי:

"תמן תנינן אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והן בירכו. מה בירכו? רב מתנא אמר בשם שמואל זו ברכת תורה. וקראו עשרת הדברים שמע והיה אם שמוע ויאמר"    (ברכות א', ה')

אם כן, מפורש בירושלמי שהברכה שבירכו קודם קריאת שמע נקראת ברכת התורה. ברכה זו היא ברכת אהבה רבה, אך הירושלמי קורא לה ברכת התורה[3]. הדברים מסתברים לאור מה שבארנו: יסוד קריאת שמע הוא בקיום מצוות תלמוד תורה, ועל כן הברכה שלפניה היא ברכת התורה.

אולם, בבבלי לא מצינו שקוראים לברכת אהבה רבה ברכת התורה. למעשה, בבבלי (ברכות יא:) מוזכרת מחלוקת מהי אותה הברכה האחת שמברכים אנשי המשמר, ברכת אהבה רבה או יוצר אור. בכל מקרה, אין היא קרויה ברכת התורה[4].

 

ד. קריאת שמע פוטרת מתלמוד תורה

בגמרא במנחות נאמר:

"אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש" (מנחות צט:)

סוגיה זו קובעת שני דברים:

א.      הלומד תורה בבוקר ובערב יוצא ידי חובת דין "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".

ב.       הקורא קריאת שמע בבוקר ובערב, יוצא ידי חובה, לפי רבי שמעון בר יוחאי, של דין "לא ימוש...".

שיטת רבי שמעון בר יוחאי, שהקורא קריאת שמע בוקר וערב יוצא ידי חובת לימוד תורה, מובנת אם אנו רואים את עיקר קריאת שמע כמצוות לימוד תורה. אולם, לשיטת רבי יהושע בן קרחה, שעיקר קריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמיים, קשה להבין את הפטור מלימוד תורה על ידי קריאת שמע.

צריך לומר, אם כן, שהואיל ולכל השיטות יש בקריאת שמע פן של לימוד תורה (אף שזהו כלי לקבלת עול מלכות שמים), נחשב שלמד תורה ביום זה.

 

ה. מפסיקין לקריאת שמע ולא לתפילה

לטעמי, נראה שהראיה החזקה לשיטת רבי שמעון בר יוחאי, הרואה את מצוות קריאת שמע כקיום מצוות תלמוד תורה, היא מן הירושלמי בשבת. במשנה (ברכות א', ב') נאמר ש"מפסיקין לקריאת שמע ואין פסיקין לתפילה", ועל כך אומרת הגמרא:

"רבי יוחנן אמר בשם רבי שמעון בן יוחי כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה אפי' לקרית שמע אין אנו מפסיקין. רבי יוחנן אמרה על גרמיה (על עצמו) כגון אנו שאין אנו עסוקין בתלמוד תורה אפי' לתפלה אנו מפסיקין. דין כדעתיה ודין כדעתיה (זה כדעתו וזה כדעתו). רבי יוחנן כדעתיה דרבי יוחנן אמר הלואי מתפללין כל היום. למה שאין תפלה מפסדת. רבי שמעון בן יוחי כדעתיה דרבי שמעון בן יוחי אמר אילו הוינא קאים על טורא דסיני (אם הייתי עומד על הר סיני)בשעתא דאיתהיבת אוריתא (בשעה שניתנה תורה)לישראל, הוינא מתבע קומי רחמנא (היינו תובע מלפני הרחמן, ה') דאיתברי להדין בר נשא תרין פומין (שיברא לאדם שני פיות). חד דיהוי לעי באוריתא וחד דיתעבד בה כל צורכיי. וחזר ומר מה אין חד הוא לית עלמא יכול קאים ביה מן דילטוריא דיליה (אם אחד אין העולם יכול לעמוד בו מהרכילות שלו). אילו הוון תריי (אילו היו שניים) על אחת כמה וכמה...

ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות נוח לו אילו לא נברא. אמר רבי יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שולייתו על פניו ולא יצא לעולם. טעמיה דרבי שמעון בן יוחי זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון.[5]

והא תנינן הקורא מיכן ואילך לא הפסיד כאדם שהוא קורא בתורה, הא בעונתה חביבה היא יותר מדברי תורה. אמר רבי יודן: רבי שמעון בן יוחי, על ידי שהיה חדיד בדברי תורה לפיכך אינה חביבה עליו יותר מדברי תורה[6]"      (ברכות א', ב')

מדברי הירושלמי נראה בעליל, שעיקר מצוות קריאת שמע היא מצוות "שינון", מצוות תלמוד תורה.

עתה, עלינו לברר היטב את החילוק בין רבי שמעון בר יוחאי לבין רבי יוחנן. במילים אחרות, מדוע רבי שמעון בר יוחאי סבור שלו אין חשיבות ללמוד בקריאת שמע דווקא, בניגוד לאחרים.

נבאר את הדברים, לאחר שנבין את ההבדל בין מצוות הלימוד בקריאת שמע לבין מצוות תלמוד תורה.

עקרונית, ניתן היה לחלק בין שתי המצוות על רקע דברי הר"ן (נדרים ח.). הר"ן מחלק בין מצוות לימוד תורה המתקיימת "בשכבך ובקומך", לבין מצוות "ושננתם לבניך", מצוות ידיעת התורה, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך.

אולם, ממהלך הדברים לא נראה כן. בנוסף, לפי הסבר זה לא ברור למה הלימוד צריך להיות דווקא בפסוקים אלה.

לפיכך, נראה שעיקר מצוות תלמוד תורה נועדה לשמש ליצירת הקשר והדבקות שבין האדם לבוראו. כפי שהיטיב לנסח את הדברים בספר נפש החיים להגר"ח מוולאז'ין:

"ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב"ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה' זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית' ממש כביכול. כי הוא ית' ורצונו חד כמ"ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית' שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג"כ הוא דבוק בדבורו של הקב"ה. כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה, ואפי' מה שהתלמיד קטן שואל מרבו -- הכל יצא מפיו ית' למשה בסיני....וכמפורש בתוה"ק במשנה תורה לאהבה את ה' אלהיך כו' ופירשוהו רז"ל בנדרים(דף סב.) דקאי על עסק התורה ע"ש וסיפי' דקרא ולדבקה בו. ולכן אמר דוד המע"ה טוב לי תורת פיך כו'. אמר כי לבי שמח בעמלי בתורה הקדושה ברוב עוז בהעלותי על לבי שהיא תורת פיך שכל תיבה ממש מהתורה שאני עוסק בה כעת הכל יצא וגם עתה היא יוצאת מפיך יתברך" (שער ד' פרק ו')

אולם, כיצד סתם אדם מן השורה יגיע למידה זו, שבכל לימוד שהוא לומד יחוש דבקות בקדוש ברוך הוא? כיצד יגיע האדם למעלה שכל עניין שהוא עוסק בו יהיה דבר ה' שיורד לעולם, והדבק בו דבק בה'? על מנת להגיע לכך, צריך האדם להכין עצמו בתחילת לימודו.

על כן, נתנה לנו התורה מצוות תלמוד תורה בקריאת שמע, העוסקת בתכנים של ייחוד ה', אהבתו ותלמודו. בזה, יחוש האדם את תחושת הדבקות, שתלווה אותו בלימודו הרגיל והתדיר.

כל זה לסתם בני אדם. אולם, רשב"י, שהוא "חדיד" בדברי תורה, אינו זקוק להכשרה זו,. זאת, כיוון שבעומק ראייתו כל דבר של תורה הוא דבר ה' עמוק. ממילא, אף אם עוסק בשור שנגח את הפרה, רואה בזה את דבר ה' בדיוק כמו ואהבת את ה' א-להיך.

אם כן, שארי בני אדם זקוקים להכנה זו, שמחזקת אותם ומכשירה אותם ללמוד תורה מתוך אהבה ודבקות לבורא. הכנזה זו גם יוצרת שאיפה עזה לידע כל התורה שהיא חכמתו ורצונו, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך.

וכבר יצאו הדברים מפיו של רשב"י עצמו בזוהר פרשת בהעלותך:

"ר' שמעון אמר: ווי לההוא בר נש דאמר, דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא, ומלין דהדיוטי. דאי הכי, אפילו בזמנא דא, אנן יכלין למעבד אורייתא, במלין דהדיוטי, ובשבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מלה דעלמא, אפילו אינון קפסירי דעלמא, אית בנייהו מלין עלאין יתיר. אי הכי ניזיל אבתרייהו, ונעביד מנייהו אורייתא, כהאי גוונא. אלא כל מלין דאורייתא, מלין עלאין אינון ורזין עלאין"  (זוהר פרשת בהעלותך)

בדבריו, מדגיש רשב"י שהתורה היא לבוש וכל ענייני התורה הם דברים עליונים וסודות עליונים.

וכן כתב הגרש"ז מלאדי בספר התניא, ליקוטי אמרים פרק ד':

'כמ"ש בזהר, ד"אורייתא וקב"ה כולא חד", פירוש: דאורייתא היא חכמתו ורצונו של הקב"ה, והקב"ה בכבודו ובעצמו כולא חד... וצמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל, בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה ולקיימן כל מה שאפשר לקיים מהן במעשה דבור ומחשבה, .. ולכן נמשלה התורה למים - מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה ירדה ממקום כבודה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ולית מחשבא תפיסא ביה כלל. ומשם נסעה וירדה בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה בהשתלשלות העולמות, עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה, שהן רוב מצוות התורה ככולם והלכותיהן, ובצרופי אותיות גשמיות בדיו על הספר עשרים וארבעה ספרים שבתורה נביאים וכתובים, כדי שתהא כל מחשבה תפיסא בהן, ואפילו בחינת דיבור ומעשה שלמטה ממדרגת מחשבה תפיסא בהן ומתלבשת בהן... ולכן אמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא", כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה שהוא תענוג ההשגה, ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה', ולכן נקרא בשם 'זיו השכינה', אבל הקב"ה בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיה, אזי היא תפיסא בהן ומתלבשת בקב"ה ממש, דאורייתא וקב"ה כולא חד" (תניא, ליקוטי אמרים, ד')

רבי שמעון בר יוחאי רואה את כל התורה כלבושין של הקדוש ברוך הוא, ויש בכוחו לחדור לשיתין, ליסודות, של דבר ה'. על כן, הוא אינו זקוק לתיווך של פסוקי קריאת שמע.

אולם, רוב בני האדם זקוקים לאותו תיווך, כדי לחזק את אהבתם ודבקותם בקדוש ברוך הוא ובחכמתו, חכמת התורה. מתוך כך, זוכה האדם להאציל על כל לימודו, בכל מקום ובכל זמן, ובכל מרחבי התורה האחרים.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך גיגי תשע"ה

עורך: אורי יעקב בירן

 


[1] בבבלי לא דנו בכלל בפטור עבדים. נראה שהטעם פשוט, על פי הכלל שהעבד חייב במצוות כאישה. ממילא, פטורה של האישה גורר בעקבותיו פטורו של העבד.

[2] "קטנים מניין (שמות י"ג, ט') למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה".

[3] לא מצינו בירושלמי ברכה אחרת הנקראת "ברכת התורה", מלבד ברכת אהבה רבה.

[4] גם בבבלי מובא שברכת אהבה רבה יכולה לפטור מברכת התורה. אלא, שמהבבלי נראה שעיקר ברכת התורה היא ברכת "אשר בחר בנו", רק שאם קדם ובירך אהבה רבה יכול להיפטר מן הצורך לברך ברכת התורה. הדברים מסתברים לאור מה שראינו, שגם לבבלי יש פן של לימוד תורה בקריאת שמע.

[5] תרגום בקצרה: רשב"י סבור שאדם העוסק בתורה אינו צריך להפסיק מלימודו לטובת קריאת שמע. זאת, כיוון שראה חשיבות עליונה בלימוד תורה, כפי שמובא על אמירתו שאילו היה בהר סיני היה מבקש שני פיות, אחד מהם שיעסוק רק בתורה והשני בדיבורי העולם. בירושלמי הקשו על עמדת רשב"י, כיוון שהלומד ואינו מקיים נוח לו שלא נברא, ופה רק לומד ולא מקיים את מצוות קריאת שמע. התירוץ שהובא בגמרא הוא, ששניהם שינון, גם מצוות קריאת שמע היא מצוות תלמוד תורה.

[6] בקצרה: הגמרא מקשה מהדיוק שקריאת שמע בעונתה עדיפה על לימוד תורה. תירוץ הגמרא הוא, שרשב"י, שהיה "חדיד" בדברי תורה, אצלו קריאת שמע לא חשובה יותר מדברי תורה אחרים.

אגב, לא ברור מהו פירוש הביטוי "חדיד". אולי הכוונה מחודד ומדויק, כעין קולע אל השערה. בירושלמי ברכות הגירסא היא "תדיר", היינו שעוסק תדיר בדברי תורה, ועל כן אין קריאת שמע חביבה אצלו יותר מדברי תורה אחרים.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)