ראשוניות בחנוכת המזבח

  • הרב יהודה עמיטל

ראשוניות בחנוכת המזבח / הרב יהודה עמיטל

לפרשת בהעלותך*

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. (תנחומא במדבר ה)

כבר תמה הרמב"ן על דברי תנחומא אלו - על שום מה חלשה דעתו של אהרן, הנכנס לפני ולפנים ביו"כ, המביא חביתי כהן גדול והעוסק ביתר עבודות הקרבנות הכשרות דווקא בו. ועוד קשה: הרמב"ן מביא את המדרש הבא:

ראיתי עוד בילמדנו (תנחומא בהעלותך ה) וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם. (רמב"ן ח',ב)

מה פשר הנחמה שניחמו הקב"ה בחנוכת בית חשמונאי?

נראה שאכן זכו הנשיאים לעבודה מיוחדת, לה נתאווה אהרן, והיא חנוכת המזבח - הם אשר חנכו את משכן ה', הם היו ראשוני המקריבים במשכן. לראשוניות זו נתאווה אהרן. הכוחות הגדולים העשויים להתגלות בזכות צעדי ראשוניות - עצומים ונפלאים הם. צעדי ההמשך בנויים על העבר, על אותו צעד ראשון, מוסיפים הם נדבך על אלו הקיימים כבר, ולפיכך גדולה חשיבותו של הצעד הראשון בשמשו כמעצב ומציב יסודות לבניין.

בצעד הראשון, בהנחת היסוד לכל הבניין, נשאב כל הכח מהעתיד, מתוך החזון העומד להתגשם מצעד זה ואילך. מעשים כגון אלו, השואבים כוחם מהציפיה לעתיד, בכוחם לגלות כוחות פנימיים גדולים.

כך מביא הרמב"ן, שכשם ששוו הנשיאים בעצה כן שוו בשיעור הקרבן. ואף שלא התייעצו ולא נועדו על כך, אלא כל אחד עשה את חשבונו כפי אישיותו ועניינו, בכל זאת הגיעו כולם לחשבון שווה. התגלה פה, איפוא, שהכוחות החוברים למעשה הראשוניות יונקים כולם משורש אחד נעלה, משפיעים ומושפעים ממנו.

לאותה ראשוניות התאווה אהרן, ועל כך שלא השתתף במעשה זה חלשה דעתו. וכנגד אותה חלישות דעת נאמר לו שאף הוא יזכה למעשה ראשוני - למנורה. כל מעשה וכל עבודה הינם תוספת על קודמותיהן. אך הדלקה באה לאחר כיבוי שקדם לה, והרי היא, בכל פעם, פעולה נפרדת, שאינה שואבת ומתעצמת מכח ההדלקות שקדמו לה. כל מעשה הדלקה מציין התחדשות מתמדת בלא התבססות על העבר.

נר מצוה ותורה אור - תורה הריהי אור, ויסודה - שיהיו כל יום בעיניך כחדשים. למד ועסוק בתורה מתוך מבט לעתיד, מתוך ציפייה לעתיד ולתכלית, ומכח העתיד והמטרה, נשאב הכח הגדול הטמון בצעידה הראשונה, המתחדשת בכל עת.

אם ישנה תקופה בחיי האדם המציינת את הראשוניות, את ההליכה בכח העתיד, הרי היא ימי הנעורים. זו התקופה אשר בה ניתנה תורה לישראל - תקופת "חסד נעורים" - "זכרתי לך חסד נעוריך", ובתקופה זו מתגלים הכוחות העצומים הטמונים בישראל, הנמשכים אחר הקב"ה בכמיהה ובכיסופים ללא שיעור - "לכתך אחרי...".

קדמה לתקופת יוצאי מצרים תקופה אחרת, בה, כדברי הזוהר, היתה צריכה התורה להינתן - תקופת דור המבול. גם אז היתה תקופת נעורים של גילוי כוחות עצומים והשגים כבירים בשטחי חיים מרובים. אולם היתה זו תקופה של "חטאת נעורים" - הכוחות העצומים הטמונים בראשית הופנו לאפיקים שליליים וגרמו להרס ולאבדון. דור המדבר גילה את כוחות נעוריו לחסד ועל ידו ניתנה תורה.



* השיחה נאמרה בליל שבת קדש פרשת בהעלותך התשל"א, וסוכמה ע"י הרב אליהו בלומנצוויג.