ראשי חודשים לעמך נתת – (ב)

  • הרב משה ליכטנשטיין

            אך יש להציע דרך נוספת בענין יום א' דר"ח.  לשם כך יש להקדים את הגמ' בפסחים קי"ז: בעניין חתימה בברכות.  וכך שנינו שם: 

"אמר רבא אשכחתינא לסבי דפומבדיתא דיתבי וקאמרי: בשבתא בין בצלותא בין בקידושא מקדש השבת, ביומא טבא בין בצלותא ובין בקידושא מקדש ישראל והזמנים, ואמינא להו אנא - אדרבה, דצלותא בין בשבתא בין ביומא טבא מקדש ישראל, בקידושא דשבתא מקדש השבת דיומא טבא מקדש ישראל והזמנים וכו'"  עיי"ש בהמשך. 

            היוצא מדברי רבא הוא, שישנם שני עניינים הבאים לידי ביטוי במועדות והתופסים את מקומם הראוי להם בתפילות וברכות: א. קדושת ישראל ו - ב. קדושת המועדות.  בעצם קדושת המועד (ושבת - עיין שיעורים לזכר אבא מארי ח"ב  שעור ח' ואכ"מ) המתקדש ע"י עם ישראל המפעיל את כח הקידוש שמסר הקב"ה לאדם, באה לידי ביטוי הקדושה שיצק הקב"ה בישראל, מלבד עצם קדושת היום כיום טוב הנוצרת בעקבות זה.  ויש, לדעת רבא, לציין שתי קדושות אלה; בתפילה, שמחד לא יוחדה לקדוש היום, ומאידך מהווה עמידת הציבור לפני ה', יש להדגיש את ענין קדושת ישראל, ואילו בקידוש על הכוס, המיוחד לקדושת היום, יש להדגיש את קדושת המועד הפרטית.  ואע"ג שנדחו דברי רבא לענין נוסח התפילה למסקנה שם, הרי שהעקרון העולה מתוך דבריו, שקדושת המועדות מבטאת גם את קדושת ישראל, שריר וקיים. 

            עתה, נחזור לר"ח.  אף כאן באים שני עניינים אלה לידי ביטוי, אלא, שלא כבמועד, נוצר פלוג ביניהם.  היום, כיום מיוחד בלוח השנה, שייך, כאמור לעיל, לב' דר"ח, משום היותו היום הראשון בחדש.  אך קדושת ישראל הקשורה לכחם של ישראל לקדש חדשים ולעבר שנים שייכת לא' דר"ח, שהרי בו נראית הלבנה ובו תלוי הקדוש.  וכך יש להסביר את דברי ר' אליעזר בר' צדוק (סנהדרין י':) שבזמנו (ז. א. א' ר"ח שהוא זמן המולד) מקדשין אותו, שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו בשמים, זאת אומרת, שקידוש החדש שייך לא' ר"ח בלבד ואילו ב' דר"ח אינו ענין לקדוש החדש אלא לראשית החדש. 

            לאור זה, יש לראות אף את היום הראשון כמבטא פן מסויים הקשור לקדושת המועדות, כשם שהיום השני אף הוא שייך לפרשת המועדות.  יתירה מזאת, ייתכן ויש לראות ביום הראשון את עיקר ענין ר"ח, שהרי בניגוד למועדות לא התרחש בר"ח שום ארוע ממשי שיש בו משום יצירת התנאים לקדש את עצם היום כמקרא קדש.  אך לענין עצם מעשה קדוש המועדות, הרי, אדרבא, עיקר ענין הקדוש מתרחש בר"ח ואין הוא נופל כלל משום מועד אחר, וא"כ, לפי מהלך זה, דווקא בו יש לראות את עיקר ענין היום. 

            ויש להוסיף, שעל פי מהלך זה, יש לכאורה לראות את היום הראשון כעיקר ר"ח מפני הקדוש שבו דוקא בזמן שקובעים על פי החשבון, שאז עצם קידוש החדש מתקיים ע"י קביעת היום כר"ח, אך בזמן הראיה, שאין בי"ד מקדשין ביום הראשון לא יהיה כן, ואם נוהגים ב' ימי ראש חדש בזמן הראיה, לא יהיה בראשון אלא מעין המאורע של ציון תחילת החדש.  ואכן ברמב"ם הנ"ל מפורש שדבריו בענין שני ימי ראש חדש נאמרו ביחס לזמן החשבון [ועיין סנהדרין י': מח' התנאים על היחס בין קידשוהו שמים לקידוש בי"ד ובתוד"ה שכבר (ועיין בשו"ת אור גדול סי' נ"ח ס"ק ט-יא)].

             לסיום, יש להעלות, על דרך האפשר, נקודה נוספת הקשורה לענין הזה.  מעמדו של ר"ח כיום בעל קדושת היום או לא, תלוי לכאורה במחלוקת בין הבבלי לירושלמי.  בעוד הבבלי קובע מפורשות ש"מה לראש חדש שאין קרוי מקרא קדש" (חגיגה י"ח.) ורואה ביעלה ויבוא הזכרה של 'מעין המאורע' (ביצה י"ז. שבת כ"ד. - עיי"ש), הרי שבירושלמי (ברכות פ"ט, ה"ב) מצינו מחלוקת לענין נוסח מוסף ר"ח.  חד מ"ד אומר שצריך לומר בה "והשיאנו" ואילו המ"ד השני אומר שצריך לומר בה זמן.  בהסבר "זמן" מבאר שם ה"פני משה" שצריך לומר "ותתן לנו את יום ראש החדש הזה" בפתיחת גוף המוסף ז.א. פתיחה שיש בה התיחסות לקדושת היום, וכתפילת מוסף של המועדות, ולא פתיחה כשלנו שיש בה רק הזכרת הקרבן מדין "ונשלמה פרים שפתינו".  לעומתו, המחזור ויטרי (עמ' 361) הרחיק לכת ופירש שחותמים "מקדש ישראל והזמנים".  בין כך ובין כך, ברור מכל זה שלירושלמי תפילת ר"ח יש בה כדי להעיד על שייכות היום למועדות.  כמו כן, גירסת התוספתא בברכות פ"ג לענין יעלה ויבוא אינה "מעין המאורע" אלא "קדושת היום" (עי"ש בתוסכ"פ) וכבר המחזור ויטרי עצמו עמד על כך שישנו הבדל בין א"י לבבל בענין ר"ח, וכך כתב שם: 

"שמנהג א"י לבדו ומנהג בבל לבדו ... מפני שחלוקים במנהגם ובשמועותיהם ובפסקי הלכותיהם שהרי לדבריהם אומרי' והשיאנו בראשי חדשים ... ואף חותמים בא"י בהזמנים ... ואנו אין אומרים בו בראש חדש".

             לאור הדברים דלעיל, יש להציע, שהבדל זה נעוץ במעמדם השונה של אי"י וחו"ל לענין קדוש החדש (לפחות ע"פ שיטת הרמב"ם).  לא רק שמעשה הקדוש צריך להעשות בארץ, אלא שהקידוש עצמו מתיחס לבני א"י היושבים בא"י בלבד.  כך קבע הרמב"ם, ולשיטתו אף שהקדוש העכשוי נעשה ע"פ חשבון, תלוי הוא ועומד בהיותו מבטא את קדושם של בני א"י.  ואף אם נראה את הקדוש כבא מכחם של כל בני ישראל ולאו דוקא בני א"י, ודלא כהרמב"ם, עדיין יש מקום לטעון, שמעשה הקידוש עצמו מתיחס לא"י בלבד.  [כל זה מבואר בסוך פ"ה מהל' קידוש החדש, ובעיקר בספר המצוות מ"ע קנ"ג.]  כיוון שהעלינו שקדושת ר"ח, למהלך השני, עיקרה משום מעשה הקדוש הנלוה אליה, ובכך ישנו הבדל בין א"י לחו"ל, ממילא יש לראות בגישותיהם השונות של הבבלי והירושלמי ביטוי להבדל זה, דבבבל אין מעשה קידוש וממילא גם אין ליום קדושה עצמאית אלא רק מעין המאורע, בעוד שבא"י יש בה מקדושת היום.  וצריך תלמוד.

             בשולי הדברים: בעקבות השעור התעוררו מספר שאלות ביחס לתפילת מוסף בר"ח, שברצוני להציגם פה לקוראי דף קשר בבחינת בלכתך בדרך.

ע"פ המובא לעיל בשם שבלי הלקט והתוספתא, היה קרבן מוסף קרב רק יום אחד אע"פ ששני הימים אינם משום ספיקא דיומא.  וא"כ יש לשאול:

א. מדוע אנו מתפללים תפילת מןסף בא' דר"ח?

ב. מדוע אנו אומרים פסוקי ר"ח במוסף יום ב' של ר"ה?

                                   ותן לחכם ויחכם עוד. 

[סיכום שיעור שניתן בישיבה ש"ק פ' קרח, א' דר"ח תמוז תשנ"ג ושהופיע ב'דף קשר' גליון מס' 402]