ראש השנה | אין לנו על מי לסמוך

שליח הציבור וה'בעל תוקע' שלנו הוא זקן ורגיל ופרקו נאה וזקנו מגודל וקולו ערב, ויש בו כל המעלות המנויות בספרים. הרב של בית הכנסת, או ראש הישיבה שלנו, הוא תלמיד חכם וצדיק גמור, ואולי אפילו מלוב"ן. אנו עלולים לחשוב שאפשר לסמוך עליהם שה' ישמע לתפילתם ולשוועתם, ומי אנחנו, הקטנים, שננסה לקרוע גזרות בתפילתנו הפשוטה, שאין בה כוונות וייחודים. מתוך ענווה וביטול אנו עלולים להשקיע פחות מאמץ בתפילה שלנו, והסכנה בכך ברורה:

"משל ששמעתי ממורי, למדינה שהיה להם גיבור אחד, ובטחו עליו כל בני המדינה ולא למדו תכסיסי המלחמה כי סמכו עצמם על גבור המלחמה שהיה ביניהם. ואחר כך, בעת המלחמה, שרצה הגיבור להכין כלי זינו, והשונא נתחכם וגנב ממנו כל זינו אחד לאחד, עד שלא נשאר לו במה להילחם, וגם אנשי המלחמה שסמכו עליו נלכדו עמו... ובזה יובן 'אשרי העם יודעי תרועה' - רוצה לומר שהעם אינם סומכים על הגיבור, רק הם עצמם יודעין תרועת המלחמה, ואז 'באור פניך יהלכון' - לקראת המלך..." (תולדות יעקב יוסף, קיד עמ' ד).

תפילות הימים הנוראים הן מיוחדות ועוצמתיות, ולפעמים אנו משוכנעים שהמילים הקדושות עצמן יכולות לבקוע את הרקיעים. אבל אולי צריך להשאיר מקום דווקא למילים הפשוטות או לזעקה מעומק הלב שאין לה מילים.

במשל נוסף שהובא בשם הבעש"ט, מוסבר מדוע שליח הציבור של תפילת שחרית עולה להתפלל בימים הנוראים במילה "המלך", ולא ב"שוכן עד" (כמו בשבת) או ב"הא-ל" (כמו ביום-טוב):

פעם אחת מרדו החיות באריה. ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו, והיו החיות מבקשין עצות ותחבולות לפייסו. ועמד השועל ואמר להם: 'לכו עמי אל המלך, ואני יודע שלוש מאות משלים הממשיכים את הלב, אולי אוכל לפייסו בהם'. והלכו עמו. עוד הם בדרך, אמר להם השועל: 'חשבתי לפייס את המלך ע"י המשלים היפים, ועתה שכחתי קצתן'. ויאמרו: 'אולי יתפייס המלך בעבור המשלים הנותרים'. והנה בהגיעם לחצר המלך ממש, אמר להם: 'אל נא ירע לבבכם עלי, היות שנשכחו כולם ממני! אך אף על פי כן לכו עמי, כי מה לנו עוד צדקה כי אם לצעוק אל המלך!'. ויבואו כולם ויפלו לפני המלך בבכי. וכשמוע המלך צעקתם ושברון לבם, נתרצה להם ומחל להם. (עפ"י אהבת שלום, ניצבים)

יהי רצון שתהא לכולנו שנה טובה, שנה שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמיים, שנת בריאות, שלווה ושלום.